בתקופה האחרונה, אנו עדים לתופעה הולכת ומתגברת שבה מינויים של בנים ממשיכים אשר נעשו ע"י ההורים במהלך חייהם, נבחנים לאחר פטירתם בבתי משפט ומקבלים פרשנות חדשה, בבואם של שופטים להכריע באשר לזהותו של היורש או היורשים של המשק החקלאי, פרשנות אשר פעמים רבות אינה עולה בקנה אחד עם רצונו האמיתי של המצווה כפי שהיתה במועד המינוי.
מכיוון שבחלק ניכר מהדיונים המשפטיים, נושא מינוי הבן הממשיך, עולה בשלב שלאחר פטירת ההורים, הרי שלא ניתן לדעת בצורה ודאית, מה היה רצונו של בעל הזכויות בנחלה, לא ניתן להתקשר אליו או לזמנו לעדות שהרי הוא בעולם שכולו טוב, ולכן, נאלץ בית המשפט לנסות ולאמוד מה היה רצונו בהתאם למסמכים הקיימים, לעדויות הנשמעות בפניו ולמערכת החקיקה הרלבנטית, מה היתה כוונתו של המצווה – בעל הזכויות בנחלה.
המניעה הקיימת מלהוריש את הזכויות במשק החקלאי ליותר מצאצא אחד, והעדר האפשרות בחלק מהמושבים להעביר את הזכויות במשק החקלאי באמצעות צוואה, הביאה לכך שאכן בלית ברירה בחלק מהמקרים, העדיפו ההורים למנות בן ממשיך בנחלה, ובחלק מהמקרים עשו זאת בכוונת מכוון.
גם כיום, למרות עליית ערך הנדל"ן במושבים והמודעות הגוברת לחלוקת העיזבון בין כלל הצאצאים ומתן פיצוי ליורשים האחרים באמצעות הסכמי ירושה, עדיין ישנם הורים הממנים בן ממשיך בנחלה ועושים זאת מתוך בחירה חופשית הבנה וידיעה ברורה, כי הדבר מפלה בין ילדיהם ועשוי להביא לקרע בתוך המשפחה וזאת משיקולים אישיים המנחים אותם.
בעוד שבצוואות הנעשות במגזר העירוני, מתקבלת בהבנה צוואה שאינה מחלקת באופן שוויוני את נכסי המוריש בין צאצאיו, כזו המעניקה באופן מובהק לאחד הילדים יותר מאשר לאחיו ובכך יוצרת קיפוח בין האחים, הרי שבמגזר החקלאי, תבחן החלטת ההורים להעניק את מלוא זכויותיהם בנחלה לבן אחד בלבד דוגמת מינוי בן ממשיך, בתחושת אי נוחות, חוסר צדק, קיפוח ונסיון להביא לפיצוי האחים.
אכן, תחושת הצדק הטבעי, אינה מתיישבת עם העברת כל זכויותיו של המוריש לאחד מילדיו, בעוד שאר היורשים מודרים מכל זכות בנחלה, אולם האין זה מחובתנו לכבד את רצונם של ההורים גם כאשר רצון זה אינו מתיישב עם ההיגיון או תחושת הצדק? האם העובדה שלא ניתן להעביר כיום זכויות בנחלה ליותר מיורש אחד (עפ"י הוראות ממ"י), מונע ממני בעל הזכויות להחליט, כי זה הוא רצוני שכל זכויותיי יעברו לבן ממשיך אחד מבין כל יורשיי?
מניתוח שנערך במשרדנו ביחס להחלטות ופסקי דין אשר נתנו בשנים האחרונות בבתי המשפט בסוגיה זו עולה, כי הפרשנות אשר ניתנת ע"י שופטים הנדרשים לדון בירושת המשק החקלאי, הינה פרשנות ששיקולי צדק ושוויון מעורבים בה ומשקל פחות ניתן על ידם, לרצונו של המצווה כפי שעולה מהמסמכים עליהם חתם המצווה. לא אחת, שמים עצמם שופטים במקום המצווה, נכנסים לנעליו ומבקשים לערוך מעין "צדק חלוקתי" בין היורשים, למרות שבעל הזכויות במשק החקלאי כלל לא התכוון לכך, ורצונו האמיתי היה להעניק את הזכויות במשק לבן אחד בלבד.
ניסיונות אלו, נובעים לא אחת מהסתכלות פטרנליסטית כלפי המצווים, בעלי הזכויות בנחלה, כמי שלא השכילו להעריך את שווי רכושם ובלית ברירה מתוך אילוץ (הוראות מינהל מקרקעי ישראל), קיבלו החלטה להעניק את המשק רק לבן אחד ולכן יש "להעמידם על טעותם", ולאפשר גם ליתר היורשים לקבל את חלקם היחסי בנחלה.
ניסיונות אלו נעשים אומנם מתוך תחושה של עשיית צדק ורצון להתמודד עם האילוצים שמעמידה החקיקה הקיימת ומערכת ההסכמים שבין האגודה והמוסדות המיישבים, אולם בסופו של יום מסכלים הם את רצונם של המצווים.
היטיב להשתמש בציטוט המבטא את החשש מסילוף רצונם האמיתי של המורישים, כבוד השופט אהרון ברק (אהרון ברק "פרשנות במשפט", פרשנות הצוואה עמ' 31):
"אני נרעד מהמחשבה, כי בבוא יומי יהא עלי לפגוש בכל אותם מצווים אשר את רצונם עלי אדמות סיכלתי בפסקי הדין שנתתי"
כבר במקורותינו, ניתן למצוא דוגמא מאלפת להבדל שבין רצונם של ההורים, להבנתם של הילדים מה הוא רצון הוריהם ביחס לירושתם, כאשר הילדים מנסים לגרום להוריהם לפעול לפי מערכת השיקולים שמנחה אותם, כפי שהם מבינים אותה, שיקולים שההורים לא מסכימים להם והם אינם מבטאים את רצונם האמיתי של ההורים.
כאשר מבקש יעקב לברך את נכדיו ולמעשה להנחיל להם באמצעות ברכתו את הירושה הרוחנית, מעמיד יוסף את שני בניו לפני אביו, כאשר הבן הבכור בצד ימין והבן הצעיר בצד שמאל, אולם יעקב משכל את ידיו ושם את יד ימינו על ראש אפרים (הבן הצעיר) ואת ידו השמאלית על ראש מנשה (הבן הבכור). בעיניו של יוסף, המתבונן מהצד, טעה יעקב אביו כאשר שיכל את ידיו ובירך את האח הצעיר ביד ימין, אולם יעקב מבהיר לו שהדבר לא נעשה בטעות, כי אם בכוונה תחילה משיקוליו הוא –
"וירא יוסף, כי ישית אביו יד ימינו על ראש אפרים וירע בעיניו ויתמוך יד אביו להסיר אותה מעל ראש אפרים על ראש מנשה. ויאמר יוסף אל אביו, לא כן אבי, כי זה הבכר, שים ימינך על ראשו. וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי...."
יעקב מעביר ליוסף מסר חשוב ואומר לו, למרות שאני כבר זקן, עיניי כבדות, וימיי ספורים, אני יודע היטב מי הוא הבכור ומי הוא הצעיר, וכך רוצה אני לברך את נכדיי, גם אם הדבר לא נראה סביר והגיוני בעינך, זו החלטתי ובקשתי ואותה יש לכבד.
אנו סבורים, כי מוטב לו נושא זה היה מוסדר בחקיקה ובכך מונע מבתי המשפט את הצורך לשים עצמם תחת ההורים המצווים ולשקול שיקולים אישיים של בעלי הנחלות, אולם עד להסדרת הנושא, יש לכבד ההתחייבויות ורצונם של ההורים כפי שנעשו בעבר ולעשות כל אשר ניתן, על מנת שתהיה התאמה בין רצון המצווה לפסיקה.