כברבתקופת המתייוונים והיוונים בימי בית שני, המתח הזה היה קיים. מצד אחד היואלו שנהרו לתיאטראות ולמלחמות השוורים באצטדיונים היוונייםברחבי הארץ,והיו אלו שהתרחקו מכך לחלוטין, וראו בכך סתירה לדרכה של תורה.
במהלךשנות הגלות המתח קצת ירד, כיוון שהיהודים במקומות רבים היו פחות חשופיםלתרבות החיצונית, והיו יותר עסוקים במלחמת ההישרדות היום יומית. אולם עםתהליך האמנציפציה במאות ה19, החל מתח זה לחזור בכל עוצמתה. יהודים רביםעזבו את דרך התורה כי ראו בה סתירה לתרבות שנשבה מחוץ לכותלי בית המדרש,והם העדיפו את התרבות. כך גם מהעבר השני, יהודים רבים, כתגובת נגד, רקהסתגרו עוד יותר בבית המדרש.
אולםהיו כאלה שלא ראו בדברים שום סתירה. הם חשבו שניתן להיות שומר תורה, ובכלזאת ליהנות ממה שיש לתרבות המערב להציע. גישות אלו בלטו בהמשך הדרך בעיקרבתנועת הציונות הדתית, על גווניה השונים. הם לא ראו את התרבות כ"יצר הרע"שיש להתחמק ממנו, אלא כחלק מהחיים היפים שנתן להם הבורא, ושניתן ליהנותמהם, כל עוד אינם נוגדים את ההלכה.
אולםמאז ועד ימינו המצב החמיר. אותה תרבות הפכה בחלקים נרחבים ממנה להרבה פחותתרבותית לחלק מהגישות. רמת הריגושים שהצופים מצפים להם עלתה, וממילא גם רףהצניעות, השפה הגסה והאלימות בסרטים ובהצגות ירד בהתמדה.
לכןגם היום, הרבה דתיים, שבאופן עקרוני לא היו נמנעים ממקומות כמו קולנועוהצגות, נאלצים להימנע מכך כיוון שאין להם מה לראות, הם מניחים ששום סרט אוהצגה לא מתאימים.
כדי לפתור בעיה זו, קם לאחרונה אתר חדש בשם צלול. אתר צלול מאפשר דירוג של סרטים, הצגות, ספרים ועוד, לפי רשימה של ערכים כמו צניעות הסרט, מידת האלימות או חוסר האלימות שבו, והדיבור הנקי או הגס שבו.
כךניתנת לצופים הזכות לבחור את התרבות אותה הם צורכים מתוך מודעות מלאה,וממילא, מצד אחד לא להתנזר ממנה ללא צורך, ומצד שני לא להיחשף לדברים שאינםמתאימים לאורח חייהם ולאמונתם.