פרשת כי-תצא: למך ולזקן נהיה חומת מגן

פרשת כי-תצא: למך ולזקן נהיה חומת מגן / מוטי לקסמן, תשס"ט

השבוע באם המושבות, פתח תקווה, עדיין מסרבים מספר מנהלי בתי ספר לא לקבל תלמידים יוצאי אתיופיה ללימודים אצלם. בתקשורת דווח על נער בן 17, מאזור פתח תקווה שהתאכזר כלפי חתולי רחוב והרג בהם [1]. וברדיו שמעתי על אישה שלוכדת יונים ותולשת להם את הראש.

ובעבר שרנו בקול ממש ברגש, ובכוונה רבה: "לעולל ולרך / שערים פה נפתח / למך ולזקן / אנו פה חומת מגן" [2].

ובפרשת השבוע, פרשת "כִּי תֵצֵא", נאמר: "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר" [3]. על איזה "עֶרְוַת דָּבָר" מדובר? ומה פירוש מאופיינת "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹש" [4].

נבדוק שאלות אלה תוך עיון בפרשה.

פרשת "כִּי תֵצֵא" מאופיינת בתיאור של מצוות רבות. יש האומרים שזו הפרשה העשירה בנושאים  ובמצוות [5]. הנושאים המפורטים דנים בהיבטים רבים של חיי אדם וחברה, אבל חלקן הגדול עוסק במצוות הנוגעות ליחיד, בעיקר ביחסים שבין אדם לחברו.

איש ואישה

בתקופת המקרא היה רווח הנוהג שאיש רשאי לשאת מספר נשים. ריבוי נשים יכול לעורר יחס שונה להן. כך, יתכן, ש"הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה". עם הזמן הן יולדות בנים, ודווקא השנואה יולדת ראשונה  והאהובה רק אחריה, כלומר בן השנואה הוא הבכור. לפי כללי החיים בימים ההם הבכור זוכה בחלק כפול מן הירושה בהשוואה לבנים האחרים. חושש המחוקק שהאיש יקנה זכות זו לבן האהובה ולכן האיש מצוּוה: "וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ, לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר. כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה" [6].

עדיין בתחום שבין איש לאישה. לא רק היום, אלא גם בימי קדם, היו גברים אלימים שניצלו חולשת נשים ואנסו אותן. המחוקק העברי הקדום [7], לא נרתע מביקורת על כך וקבע ענישה בכל חומרת הדין: "כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ, צָעֲקָה הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ" [8].

רכוש ונכסים

החברה הישראלית , בתקופת המקרא, הייתה חברה חקלאית בעיקר. חלק גדול מהרכוש ומהנכסים היה קשור באופן זה או אחר לעיסוק החקלאי. המחוקק המקראי היה ער להיבטים שונים של העיסוק הזה.

אם שור, או בעל-חיים אחר תעה ואיבד דרכו, חייב האדם המגלה זאת לאסוף את בעל-החיים התועה למשקו ולדאוג לו עד אשר יימצא בעליו [9].

והנה מגיע העת, והרכוש החקלאי מניב, אסור לבעל הרכוש לשכוח את חסרי הכל ואסור לו למנוע מהם הנאה חלקית מן הפרי [10].

בעל הרכוש וודאי העסיק פועלים ועובדים שונים. המעביד מחויב לשלם את השכר בזמן ואסור לו להלין אותו, הלנת שכר מוגדרת כחטא: "לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ.בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא" [11].

באותו תחום, רכוש ונכסים אני מצרף גם את ההנחיות למקרה שאדם לווה, המלווה מוגבל מאוד בתהליך קבלת ההחזר: "כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ. בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הַעֲבוֹט הַחוּצָה. וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ.

הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרֲכֶךָּ וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ" [12].

די מפתיע, אבל בתחום הכלכלי, בזמן שעבדות הייתה נפוצה ומוכרת, המחוקק המקראי שומר על זכות עבד, שנים רבות לפני לינקולן: "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו" [13].

יחס לבעלי-חיים

אפשר אולי לשבץ את המצווה הבאה בקבוצה הקודמת, אבל אני מעדיף להציגו כאן כי בעל בחיים הוא מושא הדיון: "לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ" [14].

ומצווה מפורסמת מאוד, וגם נדונה רבות, יחס לבעלי כנף: "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" [15].

מה הקשר בין יחס לבעלי חיים ליחסי איש ואישה ולהתנהלות בתחומי רכוש?

לטעמי, כל המצוות שנמנו לעיל עניינן אחד: תמיכה בזקוק לסיוע ולעזרה ואזהרה מפני התעלמות מצרכיו ומזכויותיו של החלש [16].

המצוות הן בבחינת חומת-מגן לנזקק, כמו ששרנו פעם: "לעולל ולרך / שערים פה נפתח / למך ולזקן / אנו פה חומת מגן" [2].

נראה לי שהפוגעים בבעלי חיים חסרי כוח אינם מכירים, או שוודאי אינם מפנימים את הכתוב בפרשת השבוע, חבל!

תמהני, האם מנהלי בתי הספר בפתח תקווה, שלפי הכתוב הם אינם רחוקים מן הכתוב בתורה. האם הם לא הבחינו בכתוב בפרשת כי תצא, ולא רק בה??

במלים אחרות, כדי להיות קדוש וכדי ש"לֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר", צריך פשוט לפקוח עיניים ולב ולתמוך בזקוק לעזרה, האם זה מסובך כל כך?

הארות ומראה מקום

[1] איזה צירוף מקרים: דווקא במקום ששמו משדר פתח לתקווה...

[2] בין גבולות מלים ולחן: אלכסנדר גינזבורג ארקדביץ', תרגום חיים חפר.

[3] דברים כג, טו₂.

[4] אמנם האמירות האלה בפרשת השבוע מכוונות להיבט מסוים, אבל לפי תפיסתנו אפשר להחילן לכתוב בכל הפרשת כמעט.

[5] הרמב"ם מונה 72 מצוות, ספר החינוך מונה 74.

[6] דברים כא, טז–יז.

[7] יש לשער שהוא היה וודאי איש וזאת שנים רבות מאוד לפני הופעת הפמיניסטיות המודרניות.

[8] דברים כב, כז, אמנם הכתוב מכוון למקרה שהנערה כבר מאורשת, לדיוננו אין זה משנה.

[9] שם, "לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ: וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ:

וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם" (דברים כב, א–ג).

[10] "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה [..].  כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה" (דברים כד, יט–כא).

[11] שם, יד–טו.

[12] שם, י–יג.

[13] דברים כג, טז.

[14] דברים כב, ד.

[15] דברים כב, ו–ז.

[16] א. ניתן להביא מצוות נוספות. ב. טעמי כל מצווה מפורטת מאפשרת דיון רחב, הפעם בחרנו לעסוק בתחום משותף וכללי יותר.