ביום בהיר שמעתם על מעשי קונדס שעוללו החברים של ילדיכם. מעשה נוראי ולא חינוכי בעליל. ממש שערורייה מה שעשתה החבורה הזו. אמנם הילד שלכם, ב"ה, לא היה ביניהם באותו הערב אך המעשה הוא נוראי ומי יודע האם הם יציעו לו להצטרף או יקניטו אותו על כך שפספס את כל "הכיף" שהיה. ואולי הוא יתפתה גם כן? אתם מחליטים לדבר עם הבן שלכם כדי להסביר לו את חומרת הדברים.
"אז מה? זכותו!"
בזמן המתאים, נניח בנסיעה ברכב, אתם מנמיכים את הרדיו ומעלים את הנושא באופן מעומעם. "שמעתי, אני לא יודע אם זה נכון... הייתה חבורה שבמוצאי שבת שעשו... " והוא עונה – "נכון. מה הבעיה בזה? זו זכותם! מה רע בזה? כך הם בחרו, זה כיף, זה מהנה", או: "אימא תפסיקי עם הסטיגמות האלה, זה לא מעיד על כלום, הם אחלה אנשים... אז מה אם הוא מעשן/מגדל שיער/עשה פירסינג/מסתובב במקומות כאלה/לא לומד..?"
"אי אפשר לשפוט אחרים!"
יש פה טענה עקרונית של ילדנו: אי אפשר לשפוט אנשים אחרים. והוא צודק. הוא צודק במאה אחוז וטועה במאתיים אחוז. באמת אי אפשר לגבש חוות דעת על פלוני בגלל מעשה אחד שעשה – אולי הוא באמת במציאות שלו זה דבר מתקבל ואף מועיל. לא מתפקידינו לשפוט ולתת ציונים וכותרות על סמך פרט מסוים חיצוני שאדם לובש או עושה, בוודאי שצריך גם ללמד עליו זכות. אולי יש לו סיבות מיוחדות.
להביע דעה על תופעות – חלק מהחינוך
מצד שני – מותר ואף חובה עלינו להביע דעה על תרבות, על התנהגויות, על תופעה, על ערכים מסוימים. אמנם אני לא רוצה לדבר דווקא על החברה הטובה שלך, אבל על התופעה הזו של ללכת שעות עם מוזיקה כזו באוזניים – בהחלט יש לי מה לומר. בלי לשים לב הילד עלה על המסלול לפוסט-מודרנה. מעין עולם כזה שבו אין אמיתות, אין ערכים מוחלטים, כל אחד יעשה מה שהוא רוצה, מה שהוא מבין. אינני רוצה לדבר על האדם הזה ספציפית אך בהחלט יש לנו מה לומר בבית לגבי עישון, או תופעה אחרת. נכון, אני לא רוצה לשפוט את פלוני ולומר שבגלל שהוא מעשן זה מעיד על חינוך קלוקל או על תכונות בנפשו, אני לא מחלק לו או להוריו ציונים. זה נקרא לשון הרע. אך בהחלט יש לנו מה לומר על עישון ואני רוצה לחנך אותך ליחסינו לגבי בילוי מסוג כזה או התנהגות כזו וכו'.
האיזון בין שפיטת אדם לתופעה כללית
אני בהחלט רוצה לחזק את הנקודה שהילד מציין – שאנחנו לא צריכים לשפוט ולחלק ציונים לאף אחד. אך באותה נשימה אני רוצה לברר את הנקודה הזו ולהסביר שלמרות זאת מותר לנו ואף חובה עלינו להביע את דעתנו על תופעה מסוימת. בהרבה מקרים הילדים עושים עסקת חבילה בין הדברים: אסור לשפוט אף אחד ומכאן שאסור לשפוט אף תופעה. סליחה?! בית מחנך להתנהגויות נכונות. וחלק מהחינוך להתנהגויות הוא לשבח התנהגות מסוימת ולהביע הסתייגות מהתנהגות אחרת. מותר לחנך לערכים. יש ערכי אמת.
מקור הויכוח – האם יש ערכים מוחלטים בעולם?
כאן מגיעים לנקודה שצריך לברר עם הילדים שהיא מעבר לשמיעת מוזיקה במשך שעות. אפשר לנצל את ההזדמנות הזו שהם אומרים "זכותם, זה לא אומר כלום" ולהסביר להם שישנו ויכוח עקרוני בעולם האם יש אמת. ואנו אומרים שיש אמת. אנחנו אומרים: משה אמת ותורתו אמת! אמת כי אתה (ריבונו של עולם) ראשון ואתה אחרון. יש אמיתות ואנחנו מנסים לחיות לאורן. זה ההבדל בין היהדות לבין הפוסט-מודרניזם (אם כי אין חובה להשתמש במילים גבוהות בשיחה עם הילד). מותר לנו לחנך לערכי אמת. חובה עלינו לחנך לערכי אמת. אמנם צריך לדבר פחות על אחרים – זה מצוין. אך לדבר על תופעות ואף להסביר למה אנחנו צריכים לדבר על תופעות – זו חובתנו. להסביר שאנחנו מאמינים באמיתות ומחפשים לחיות לאורן כדי שנזכה להיות אנשי אמת שמעשיהם אמיתיים.
המאמר מבוסס על שיעורו של הרב יונה גודמן בסדרה "הארות חינוכיות להורים": "אמא, זו זכותו!" בערוץ מאיר.