רעו באושים - קוצרים סופה

1 דצמבר 2011

זרעו באושים - קוצרים סופה

.

בתאריך 1 דצמבר 2011 , נשאה נשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש נאומה בפני באי כנס "העמותה למשפט ציבורי" אשר התקיים בים המלח. היה זה נאום הסתה, קרב מאסף, נאום הקוזק הניגזל כנגד מבקרי בית המשפט העליון.

על הפירכות בנאומה של הבייניש, על אחיזת העינים והסחריר המתובל בדבריה יעידו טרוניותיה בדבר "ניהול הסתה כנגד בית המשפט העליון" מצד חברי כנסת ואף, רחמנא ליצלן, שר בממשלה. התבטאות זו מסגירה רבות משהינה מתכוונת. ההתבטאות רומזת במשתמע כי "אני זה בית המשפט העליון". הבה ונבהיר: כל מבקרי התנהלות בית המשפט העליון אינם מכוונים כהוא זה לגריעת כוחו או סמכותו של בית המשפט, הללו למעשה מכוונים כנגד שופטי בית המשפט. הללו כוונתם לחזק ולשקם את הדמוקרטיה שלנו אשר עוותה על ידי "העליונים".

קלקולי מוסד זה אינם נובעים מעצם קיומו המוכר ומוסכם מקיר לקיר כי הינו חיוני מעין כמוהו לתקינות המערכת הדמוקרטית. הביקורת הינה כנגד התנהלות של שופטים היוצקים תוכן קלוקל, אנטי-דמוקרטי לתוך פעילותו של המוסד הזה. ולכן, כאשר הבייניש מזהירה מפני "פגיעה בבית המשפט העליון", היא הלכה ולמעשה מזהירה מפני פגיעה אישית בה ושותפיה לפיאסקו "העליון", היא מגוננת על עצמה באמצעות ניגוד אינטרסים.

בייניש מזילה דמעות תנין וטוענת למסע המתנהל כנגד בית המשפט העליון? אכן, כן היא צודקת, אכן מתקיים מסע ספורדי שאינו מתואם ואינו מתוזמר כנגד שופטי בית המשפט העליון. אלא מאי, אין צודק ונכון יותר ממסע זה כנגד מערכת המשפט, פרקליטות המדינה ובית המשפט העליון. הללו הרוויחו המסע הזה בכל היושר שבעולם, הם זרעו באושים ועתה קוצרים הסופה. הקוזק הגזלן מבית מדרשם של השופטים הלא ניכבדים אהרון ברק ודורית בייניש זועק כעת מרה ומטיל האשם על כישלונותיו, עיוותיו ומשפחיו, על הציבור ונציגיו בכנסת.הללו שרלטנים אשר אינם מסוגלים להתבונן ביושר במראה, להסיק המסקנות עקב כשליהם ולתקן את שדרוש תיקון. טוענת הוד נכלוליותה הבייניש: " מותר לקיים דיון רציני ולבחון מה טעון תיקון ואם יש צורך לתקן". כן? באמת? אימתי התנהל דיון רציני בנושאים אלו? הפעם האחרונה כמדומה היתה לפני שנים ומלווה באיומי גדיעת ידיים לכל המעז לבקר את "העליונים".

ומוסיפה השרלטנית: "אצלנו השופט שניבחר אינו תלוי באיש ואינו חייב דבר למפלגה כלשהי". אכן כן? ומה באשר לפסילתה של השופטת רות גביזון על ידי אהרון ברק בטענה כי "יש לה אג'נדה", הנוגדת שלו כמובן.

ואיך אפשר לה לגברת ללא הסחריר: "החלשת כוחם של אירגוני זכויות האדם המביאים בפני בית המשפט את דברם של חלשים". וכי מה מתארת הלזו לעצמה, כי שכחנו שקיבלה במו ידיה 20 מליון דולאר, בעת מילוי תפקידה כנשיאת העליון, עבור קרן המשטמה האנטי ישראלית "הקרן לישראל חדשה" הידועה למשל ולשנינה, מידי קרן פורד האנטישמית המוצהרת? זכויות אדם? שאנו.

"העליון" ו"ההפיכה השיפוטית" שלו, ייעד את "אירגוני גולדסטון" לשמש כמכשיר המשולב יחדיו עם פרקליטות המדינה, על מנת לפעול כראש החץ בידי בית המשפט העליון כנגד רצונו של מרבית העם וממשלתו הנבחרת.

הביניש טוענת כי "הציבור נפל קורבן לטענות מופרכות של ניבחרי ציבור כנגד בית המשפט העליון". "המנותקת" הלזו אינה משיגה כי ניבחרי הציבור אשר אכן ניבחרו לייצג את הציבור עושים את מלאכתם נאמנה. ניבחרי הציבור חשים את זעמו, את אי הנחת הברור של הציבור כנגד "העליונים" והתנהלותם ומקיימים את שלשמו ניבחרו דהיינו, ייצוג הולם של הציבור, הלכי דעותיו, רצונותיו ושאיפותיו בבית הנבחרים שלנו. שאם לא היו נוהגים כך הרי שהינם בוגדים בציבורם. נזכיר לבייניש, זו היא הדמוקרטיה ואם החום במטבח הדמקרטי כבד עליה, שתתכבד ו"תצא בחוץ".

איננו באים לטעון כי ניבחרי הציבור חייבים למלא את גחמות הציבור בכל ענין וענין. אל לנו לשכוח כי עובדות ופרטים רבים הרלוונטים להחלטות שילטוניות מושכלות אכן נעלמים מעיני הציבור (עניני מדיניות ביטחון וכלכלה לדוגמא). מה עוד כי התקשורת ממילא נחרצת במסעה להעלים עובדות שאינן נוחות לחונטות השולטות דה-פקטו על מדינת ישראל וכך יוצא הציבור חסר מידע פעמיים וכשירותו, ממש ככשירותם הפגומה של שופטי בית המשפט העליון בתחומים אלו, להתערב בהחלטות שלטוניות מסוימות, מוטלת בספק. יחד עם זאת נושאי אידאולוגיה, הלכי רוח, נחישות יהודית ולאומית אינם נכללים בקטגוריות אלו ועל נבחרינו לחוש גם בם וחובתם הציבורית ליצג בהקשרם את הציבור ולהגיב בהתאם.

ההתנשאות הניבזית אמור מטופשת של אנשי תקשורת ומשפט ובפרט בבועת "בית המשפט העליון" להאמין כי הינם "יודעים יותר טוב מהציבור מה הציבור רוצה וצריך", הינה חוצת קווים אדומים ואינה כלל שנויה במחלוקת, שהרי קיימת הסכמה לאומית נירחבת מקיר לקיר כי זו התנהלות שאין לה מקום במשטר דמוקרטי תקין.

יתרה מכך, הבייניש, עקב תפקידה, היא המנהלת מסע הסתה כנגד כנסת ישראל לשם סתימת פיות הביקורת וזאת לא מהיום ולא כארוע חד פעמי. טיעוניה באשר למסע הסתה המתנהל בשנים אלו כנגד בית המשפט העליון הינם מאחזי עינים בלבד, שהרי הביקורות כנגד פעולות "העליון" אינן מאורגנות ומתוזמרות, אלא מבטאות ביקורת אישית לגיטימית כנגדו. עיקר הטיעונים כנגד בית המשפט העליון מהציבור והכנסת באים למעשה כנגד הבייניש עצמה (ואהרון ברק לפניה). היא הנותנת כי היא אישית הינה הסיבה העיקרית למשפחי ועוולות בית המשפט העליון.וכך הביניש בנאומה לעיל אך מגוננת על מעשי עוולותיה היא. סביר יהיה להניח כי עם פרישתה של הבייניש לגמלאות בעוד מספר חודשים, הרי שעיקר הטענות כנגד התנהלותו הלעומתית של בית המשפט העליון יעלמו ויתאדו מאליהן מפאת שלא תהיה לכך סיבה, כך אנו מקווים ומיחלים.

בהיפוך אורווליאני מקביס טוענת הבייניש כי בית המשפט העליון הינו "הרשות החלשה ביותר מבין שלשלת הרשויות השלטוניות". ובכן אחת משתים, או שהינה מנותקת לחלוטין מההוויה והמציאות הישראלית המכבדת ומעלה על נס בבסיסה את מערכת המשפט (זו הנבלה), או שהינה שרלטנית מקצועית הבאה לאחז את עינינו בטיעונים פופוליסטים (וזו הטרפה). לאור התנהלות עבר של הגברת אנו בוחרים באפשרות השניה כתואמת יותר אופיה והתנהלותה. בית המשפט העליון אינה רק הרשות החזקה ביותר במדינת ישראל, מערכת זו העלתה עצמה למעלת אלוקים. או אם תחפצו, למעלת אגודת נביאי הבעל והעשתורת של המאה העשרים ואחת.

נשית ליבנו לעובדת יסוד במשטרנו הדמוקרטי. הרשות המחוקקת אינה כולה עצמאית, מושתים עליה כללי הבלמים והאיזונים הדמוקרטים. ראש הממשלה אינו מחליט יחיד, הוא כפוף להחלטות הממשלה. הממשלה מצידה אינה פוסקת יחידה והיא כפופה להחלטות הכנסת וועדותיה. גם הכנסת אינה מורמת לחלוטין מעם באשר הינה עומדת לבחירה מדי ארבע שנים (במקרה הטוב) ולכן חייבת דין וחשבון מלא לבוחריה. זאת אף זאת החלטות הכנסת עומדות לבחינת בית הדין הגבוה לצדק (אך מי יבחן את תקינות וכשירות השופטים העליונים?)

דבר מכל אלו אינו מתקיים במערכת המשפט ככלל ובפרט בקרב בקרב חונטת בית המשפט העליון. מוסד זה אינו ניבחר, אינו שקוף ולו למצער לציבור, החלטותיו סופיות וללא עירעור, המערכת אינה נושאת בכל אחריות מכל סוג שהוא לתוצאות פסיקותיה, אינה עומדת לביקורת כלשהי והרי לנו כל שאנו מיחסים לאל עליון. והקוזקית הנגזלת עדיין מיללת מעשה תנים בלילה אודות "חולשתה" לכאורה.

הביניש מנסה להדוף מעל החונטה סביבה את הסטיגמה של "רחבייתים לבנים" אשר הודבקה להם ובדין. כמובן כי זו סטיגמה מטפורית בלבד, איננו וודאים כלל וכלל אם כל שופטי העליון "רחבייתים לבנבנים" אך סטיגמה זו הוצמדה ל"עליונים" כהבעת זלזולו ותעובו של הציבור מאנשים המעוותים והמנותקים הללו היושבים במגדל השן שלהם, משחקים אלוהים ואינם סופרים את העם.

שיטת ה"חבר מביא חבר", "חבר מגרד את גבו של חבר", "שמור לי ואשמור לך", שמור שפתיך חתומות בקשר אלי ואני כך בקשר אליך", הינה מערכת אוליגרכית, "קוזה-נוסטרית" לכל דבר וענין ואכן מאפיינת הדוקות את התנהלות "העליון".

עיון בתגובוני הציבור בכל העיתונים הממוסדים (למרות תמיכתם של בעלי העיתונים באורח גורף במוסד הקלוקל הנדון), מלמד כי חוסר הנחת ואף הארר כנגד המערכת המשפטית ככלל ובית המשפט העליון בפרט חוצה מגזרים, עדות ואידאולוגיות.חילונים, דתים, אנשי ימין ושמאל רובם המכריע מאוחדים באררם את המערכת הזו. הנקודה ראויה לציון מפאת כי קיומה של המערכת הסימביוטית שבין בית המשפט העליון לתקשורת בנוסך "גרד גבי ואגרד שלך" באשר התקשורת באורח גורף תומכת ושוטפת מוחו של הציבור להתעלם מעוולות משפטיות, ולתמוך ב"עליונים". ולמרות זאת, הציבור ברובו אינו מתרשם ואיתן במיאוסו כנגד המערכת המשפטית, כדי כך "הגיעו מים עד נפשו". דווח כי הבייניש נשאה דבריה בכנס כי "היגיעו מים עד נפשה". האין זאת נפלא? הציבור מאס בבייניש, הבייניש מאסה בציבור וכך, הבה וניתגרש, לפני שהצאצא, הוא עם ישראל, יצא דביל.

עדות לשרלטנותה של הבייניש היא הגיוס, הקמתה לתחיה מחודשת שהיא עושה למפלגה הנאצית ועליתה לשלטון בגרמניה, תוך שהיא מעלה (חשש) גזרה שווה בין שהתרחש שם לימינו אלו במקומותינו. ניראה כי השלטון ההיטלראי ומפלגתו הנאצית הפכו מפלטו של כל נבל, מצורע וזב חוטם במקומותינו. הבייניש אינה יוצאת כאן מהכלל.

לסיכום פרק זה אשר וודאי שלא נישלם. החל משנת 1992שנת המחטף השיפוטי, שקעה מדינת ישראל לאפלת ימי ביניים שיפוטית. מאז ועד הלום שלטה עלינו אוליגרכיה שיפוטית תחת מטריית "המהפכה השיפוטית" ו"הכל שפיט" של הפיראט סתום העין אהרון ברק ובעטת הצד שלו דורית בייניש. באחור רב אמנם, קמים אנשים טובים בציבור ובכנסת ותובעים את זכויותיהם האזרחיות הדמוקרטיות תוך שנוצרים את חיוניות בית המשפט העליון לחברתנו, אך מבקשים ובדין להשיבו לתלם היהודי, הציוני והדמוקרטי. זו הינה פעולה מבורכת אשר קיום העם היהודי בארצו מותנה בה. נזכיר כי כאשר "חוטבים עצים, נופלים שבבים" דהיינו, אלו המבקשים לתקן את מערכת המשפט גם עושים ויעשו טעויות מקומיות אך המהות נותרת בחיוניותה, עליהם לחטוב את העצים, עד תום.

אהרון רול