פרשת וַיֵּרָא, גם לשרה אמנו זכות

פרשת וַיֵּרָא, גם לשרה אמנו זכות  / מוטי לקסמן, תשע"ב

"וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם" [א], כך נפתחת פרשת השבוע, פרשת וַיֵּרָא; בה מתוארת הכנסת האורחים היפה של אברהם: "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה. וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ. יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ. וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם" [ב].

האורחים הבלתי קרואים נענים, זוכים לארוחה דשנה [ג] ואף מברכים את שרה בהריון ולידה:

"וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ" [ד].

זו הפתיחה.

סיום פרשת השבוע הוא נורא, מתוארת הדרמה הגדולה ביותר בסיפור חייו של אברהם: "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע" [ה]. אברהם שב מעקידת יצחק אל נעריו, הוא שב ויצחק אינו עימו...

בין שני הקצוות האלה מפוזרים סיפורים על גדולתו של אברהם – עמידתו האיתנה מול האלוהים בדרישה לגבי אנשי סדום [ו].

יש גם תיאורים של חולשותיו המדהימות – מהצגתו את שרה כאחותו בפני מלך גרר כדי שהוא לא ייפגע; דרך הסכמתו לדרישות שרה לגרש את הגר וישמעאל בנו ועד לעקידת יצחק.

והנה אברהם, הדמות שנאמר עליה מפי בורא עולם: "וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר. אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם. וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ" [ז].

אברהם, אבי האומה, המכונה אבי המאמינים, אברהם זה נכשל בתפקודו כאב נאמן ומסור לבניו!?

חשבתי הנה נושא רציני שיש לדרוש בו.

התיישבתי לחשוב, לקרוא ולכתוב...

בעוד אני מתארגן, והנה מבעד לחלון המזרחי, שקולט את קרני האור הראשונים של השמש העולה השכם בבוקר (אני גר בקומה שביעית), צנחה על שולחני נוצת ציפור לבנה, נוצה שקשור אליה היה גליל עור כבשים עתיק, כך הוא נראה...

התרתי בזהירות רבה את הגליל, ומה גיליתי, לא תאמינו – מעטפה עשויה עלה סוף יבש, עליו מצאתי כתוב:

"רגע, לפני שאתה כותב על אברהם הגדול,

תשמע גם את קולי ודברי;

אני שרה, אשת אברהם ואם יצחק."

פתחתי בזהירות רבה את המעטפה, ובה מצאתי פפירוס מצרי ועליו כתוב באותיות זעירות:

"מה פתאום שאני אכתוב? מה אני סופרת?

הרי בתקופתי בקושי נותנים לאישה לדבר, אז עוד לכתוב?

אבל יש לי סיבה, סיבה די פשוטה, כשהייתי בכיכר השוק ראיתי שם על עמוד המודעות שיר של משוררת, מהתקופה שלכם בשם חיה שנהב: "אם אדם / היה מושך אחריו חוט / לכל מקום שהוא הולך, / מה היה מסמן אחריו? / איזו דוגמה? / משם עד שם, קו דק / על פני האדמה / רישום רגיש ומדויק, / ותמיד נרגש..."

קראתי, קניתי, "טוב עוד שיר", חשבתי.

אבל, בדרך חזרה השיר היכה בי, חזור והכה:  אני שרה אשת אברהם, אם יצחק; האם ממני ייצא חוט רגיש? מה אני יכולה לסמן בו?

החלטתי לכתוב.

וכתבתי.

<> 

לא שוכחים לי את זה.

לא שוכחים לי ששיקרתי, שכיחשתי: "וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה" [ח].

אפילו דוד המלך, כפי שג'וזף הלר מתארו בספרו "אלוהים יודע", חוזר על כך פעמים אחדות: "שעשועיה של שרה הזקנה (אוף, איך שכולם נהנים תמיד לציין את גילי המתקדם), היא צחקה ושיקרה".

אז מה, וודאי שצחקתי!

וכי מישהו אחר לא היה צוחק?

הלא נאמר מפורשות, "אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה" [ט]; טוב, אני כבר באמת לא הייתי אז בת 25...

ונניח אני, אבל אברום שלי, וַאדֹנִי זָקֵן היה.

אז נכון, שאדוני הזקן שר, עפ"י איציק מנגר: "אם אלוהים רוצה, אפילו מטאטא יורה".

נו טוב, למטאטא יש מקל, מקל מעץ, אבל לאברום הזקן שלי, מה יש לו?

מילא שישיר...

אבל, וזה חשוב יותר, מה יש, אברהם לא צחק? "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד" [י]. אבל הוא לא נשאל לפשר צחוקו, כמוני.

ככה זה בין הגברים, להם מותר הכל.

והוא, אברום שלי לא שיקר? ורק פעם אחת? שכחתם, הא?

נכון, הייתי יפה. גם בזקנותי עוררתי גברים, ואפילו את מלכי מצרים וגרר שחשקו בי.

ואתם יודעים מה, אם לומר את האמת זה די החמיא לי; נו, כמה נשים מוכרות לכם בגילי שנראות במצב כזה???

ואברום, במקום שיהיה גאה בי, שיתפאר בי, מתקפל, משקר ואומר עלי:    

"אֲחֹתִי הִוא". טוב יש לו תירוץ: "אֲחֹתִי בַת אָבִי הִוא אַךְ לֹא בַת אִמִּי" [יא]; אז הוא אמר בוודאי רק חצי אמת, והכוונה היתה ברורה. ומי סובל, זה ששיקר?

לא.

ואני מה אתי? אני חפץ שמועבר מיד ליד, מגבר לגבר?

ובינינו, אם רציתי האם לא יכולתי ל... (בסה"כ מלך גרר היה גבר לא רע בכלל...)?

אבל האמת, מאוד נפגעתי; ואפילו לא התנצלו בפני, זה נאה?

טוב, מה לעשות, ככה זה בחברה שלנו: לגברים מגיע הכל, והנשים הן רק קישוט ומיכל רבייה...

נכון, אברום שלי צבר הרבה עושר; ונתן לי תכשיטים, שמלות, כבשים שטיחים. זה נכון, אבל זה לא היה מה שרציתי.

אני כמו רחל הייתי, כמו רחל שזעקה: "וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" [יב]. כמו רחל המשוררת שלכם מהכנרת ששרה: "בן לו היה לי / ילד קטן".

אז הן זכורות, ואף מושרות, הא?

אבל אותי, מעבר לכך שצחקתי ושיקרתי, מישהו התייחס בכלל לכאבי, לרגשותיי? מה אני לא אישה ששנים על שנים כמהה לילד???

ונכון, באמת לא האמנתי.

אבל זה בא, הוא בא.

אני לא מבינה איך זה בדיוק קרה.

הלא אני הייתי קרובה לגיל 100, ולאברום שלי מלאו כבר 100 שנה ממש; ועל שנינו נאמר: "וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים, בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים" [יג].

ובכל זאת הוא בא, ועוד איך בא, והיה: "וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו" [יד].

הייתה שמחה גדולה, ממש שמחה: "וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים" [...] וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק" [טו].

<> 

שמחה, שמחה, אבל לבן הזה, יִצְחָק בְּנוֹ, מגיע מבחן חיים נורא כזה?

זה היחס האבהי המגיע לבן שלי, לבן שלנו, ליצחק???

לא, על זה לא אסלח לו, לאברום שלי, לאברהם שלכם.

למען אחרים הוא היה מוכן אפילו להתווכח עם אלוהים, להתנגד לו; הנה בסיפור סדום ועמורה הוא זועק: "וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע" [טז].

והוא מתמקח עם אלוהים: אולי יש חמישים צדיקים, ואולי ארבעים, ואולי עשרה?

אבל אין סדום ואין עמורה –  "וַה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת ה' מִן הַשָּׁמָיִם. וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל הַכִּכָּר וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה... וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן" [יז].

באמת הגיע להם לנוכלים, לרשעים ולסוטים האלה.

ועל נוכלים כאלה מתאמץ אברום להגן בכל כוחו שכנועו.

ואפילו על הגר ועל ישמעאל הוא חס, ממש ריחם: "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ" [יח].

"אוֹדֹת בְּנוֹ" ויצחק אינו בנו???

"אוֹדֹת בְּנוֹ" הוא בנה של הגר, שנצלה כל רגע כדי להתגרות בי, כמו שכתוב: "וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ" [יט].

אז להם הוא דואג, עליהם הוא מגן!

אבל, כאשר אלוהים פוקד עליו [כ] להעלות את בני שהוא גם בנו –  "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר  אֵלֶיךָ" [כא].   

אברום שלי אינו פוצה פה!

להיפך, הוא ממהר, קם מוקדם בבוקר – "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים" [כב].

בבוקר, כמו גנב, שאני לא אראה, שלא אפריע.

אני ראיתי הכל, ופחדתי נורא ולא יכולתי לזוז, אבל לא האמנתי.

והנערים סיפרו לי  ה כ ל !

הוא ממש קשר את יצחק בננו, והניף את הסכין: "וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ" [כג].

לא, על זה אני לא אסלח לו, לעולם לא!!!

וזה כבר למעלה מכוחותיי, ואחרי 127 שנות חיים התמוטטתי ולא קמתי עוד.

נו, נשים אחרות, גברים..."

<> 

פה הסתיים הכתוב, כאילו נקטע; נשארתי בפה פעור...

אז מה שרה רצתה להגיד? מה מסמן אחריה החוט שלה?

לא יודע.

אולי על מקום האישה בחיים? אולי על שוויון האישה? אולי על רגשי אם?

ואולי, אולי אתן הנשים יודעות, אולי לכן הנשים יש תשובה?

<><><> 

הבהרות ומראה מקום

א. בראשית יח, א.

ב. בראשית יח, ב–ה.

ג. "וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת. וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ. וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ" (בראשית יח, ו–ח).

ד. בראשית יח, י.

ה. בראשית כב, יט.

ו. "הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ. חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" (בראשית יח, כד–כה).

ז. בראשית יז, ג–ה.

ח. בראשית יח, טו.

ט. בראשית יח, יב.

י. בראשית יז, יז.

יא. בראשית כ, יב.

יב. בראשית ל, א.

יג. בראשית יח, יא.

יד. בראשית כא, ב.

טו. בראשית כא, ד...ח.

טז. בראשית יח, כג.

יז. בראשית יט, כד–כה...  כח.

יח. בראשית כא, יא.

יט. בראשית טז, ד.

כ. אלַי, אלוהים לא פנה. גם אלוהים יודע: אמא לא תעשה דבר כזה!!!

כא. בראשית כב, ב.

כב. בראשית כב, ג.

כג. בראשית כב, י.