הגוף שלנו ככלי במסע הרוחני-תיקון האיברים לאור הקבלה

תיקון האברים לאור הקבלה

אסף משה בילר

השעור ניתן ב"מודעות" במסגרת סדרת "נקודת החיבור" ומדבר לעומק על המפגש בין הנשמה לגוף. מודעות נשמה בתוך אברים גשמיים. כיצד מהפכים את הרצון האגואיסיטי של הגוף לרצון הטהור של הנשמה. מירידת הנשמה, הלידה, הגדילה ועד ההתפתחות הרוחנית.

תיקון האברים עם ר' אסף משה בילר

הבה נתבונן על הדרך שבה אפשר להשתמש בגוף כדי שיעזור לנו, למהות האמיתית, לנפש, לרוח, לנשמה שלנו, כישות רוחנית להתקרב חזרה לשורשה האמיתי. דווקא ע"י שימוש בחלק הגשמי יותר שלנו אנו רוצים להתקרב לבחינה היותר פנימית שבאדם. בעזרת הדרך של הקבלה והחסידות מלמדים אותנו לנסות להפוך את הגוף עצמו להיות ממשות רוחנית. ולאו דווקא כמו שאנחנו תופסים אותו בדרך כלל כפיזי גרידא. המושג שנוהגים להשתמש בו נקרא: "תיקון האברים" .

נשמה באה לעולם
מסופר במדרש שכשהנשמה יורדת לעולם לתוך גוף של תינוק קטן היא בוכה. ככה כתוב במדרשים. היא בוכה ולא רוצה לרדת. ויש שמה איזה "ויכוחון" בין הנשמה לבין האינסוף, הקדוש ברוך הוא, ובסופו של דבר מובהר לה, שאין ברירה והיא חייבת לרדת לתוך הגוף, כי דווקא שם בתוך המציאות הגשמית, בתוך המציאות החומרית, דווקא שם נמצאת העבודה האמיתית שלה. הנשמה בוכה מכיוון שלא פעם היא למדה שהעולם נקרא עולם ושורש המילה עולם זה מציאות של נעלם או העלם. המציאות שלנו בתוך העולם היא מציאות של הסתרה והעלם. הרגע שנשמה אינסופית נצחית ללא גבולות נכנסת בתוך גוף הוא רגע נורא ואיום בשבילה, זה ממש מאסר, מאסר עולם. זה דבר כל-כך אינסופי להיכלא בתוך דבר כל כך מוגבל וצר. כל שכן שהירידה שלה לבוא לעולם היא ירידה למצב של העלם, העלם של המציאות האמיתית.

מציאות רוחנית אמיתית
מהי המציאות האמיתית? המציאות האמיתית הרוחנית היא שהאדם הוא חלק מדבר אינסופי בעצם, חלק אלוקי ממעל. ואדם שעומד מול אדם אחר ומתבונן בו, למעשה במהות הרוחנית שניהם דבר אחד ולא שני דברים נפרדים, כמו שאנחנו תופסים את זה פה. במציאות ההעלם שלנו אנחנו עומדים אחד מול השני ואנחנו שני דברים נפרדים לגמרי, שתי מציאויות נפרדות. זה נקרא חושך. כך שהנשמה שיודעת את זה לא רוצה לרדת אל תוך החשכה הזאת. היא רוצה להישאר במקום שלה. אבל במציאות הרוחנית ממנה היא באה מלמדים אותה שהתיקון הוא דווקא בחושך, במקום של הניתוק. דווקא במקום שאת מתנתקת מהמהות האינסופית הנצחית הרוחנית הפנימית שלך, דווקא שם בתוך המציאות של הניתוק, בתוך המציאות של החומר, בתוך מציאות של העלם, שם העבודה האמיתית שלך, שם הצמיחה שלך. הנשמה יכולה לגלות את המהות האמיתית שלה במלוא הדרה דווקא בתוך מציאות שבה כביכול היא נמצאת בהסתר, בהעלם, בחוסר גילוי.
האותיות בשפה העברית תמיד באות לרמז לנו על המציאות שעומדת מאחורי המילים. גם כאן, 'הניתוק', כאשר הנשמה יורדת למציאות של ניתוק מהמהות הרוחנית השלמה שלה. ניתוק זה אותן האותיות של המילה תיקון כי שורש התיקון והניתוק זה בעצם אותו שורש, אותה תכלית. האותיות הן כלים לאור. וככלים של אור, כמהות רוחנית - אנחנו יכולים לראות שנמצא פה בעצם איזושהי נקודה משותפת, שורש משותף שדווקא בניתוק נמצא התיקון. יש בזה עוד דבר יפה, גם המילה תינוק זה אותן האותיות. שעל ידי הניתוק הנשמה הופכת להיות תינוק ומתחילה את שלב התיקון. זה הכול דבר אחד, כל פעם מזווית אחרת, כביכול נראה שונה.

החומר מסתיר את המציאות האמיתית
מספרים ששתי נשמות היו במציאות הרוחנית, ואחת אמרה לשנייה: "כמה זה יפה לסלוח - נכון?" אז היא ענתה לה: "כן. ממש. זה מקסים לסלוח." ואז היא אמרה לה: "אני כל כך רוצה לסלוח..." אז ההיא ענתה לה: "אז תסלחי." "אבל אין על מה לסלוח" - היא אמרה לה- "פה כולן נשמות. ואף אחת לא פוגעת באף אחת כי ברור לשתי נשמות שהן שתי חלקים של אותה המהות."
מסבירים לנו חכמי הסוד, שכאשר אדם פוגע באדם אחר זה בעצם מדומה למצב שבו אדם עומד במטבח וחותך סלט, המחשבות רצות למקום אחר והוא לא מרוכז וחותך לעצמו את האצבע. מה התגובה המיידית שלו? האם היד שנחתכה תופסת את הסכין, קורעת אותו בפראות מהיד השנייה וחותכת אותה בחזרה? ממש לא נשמע הגיוני הסיפור הזה. אותו הדבר במציאות האמיתית שבה אנו חיים. שני בני אדם זה בעצם שתי ידיים של אותו גוף ואם חס וחלילה מישהו פוגע בך ואתה אפילו רק רוצה לפגוע בו בחזרה, או שאתה באמת פוגע בו בחזרה במקרה הפחות טוב, אז נפלת בתפיסה שגויה, תפיסה שלך ושלו כשני דברים נפרדים. המקובלים צוחקים על זה ואומרים כמו האיש הזה שחותך את הסלט, תבינו, ככה זה בדיוק.
אמנם יש דרכים להגיב אל הבן אדם השני ולא במתקפה גם לא בתגובה תמוהה אחרת. צריך תמיד לבוא ממקום של הבנה מהותית. יכול להיות שתגיב בכעס, אומרים "כעס הפנים", כשהמטרה הפנימית שלך תהיה להיטיב איתו, להראות לו שהוא עשה דבר לא טוב. להעמיד אותו במקום. למנוע ממנו דין שהמעשה שלו מעורר אבל לא ממקום של כעס פנימי אמיתי. כמובן שלהצליח להגיב ככה זה גבוה מאוד. הרב אשלג זצ"ל אומר שאם בן-אדם יכוון גבוה גבוה גבוה, הוא יזכה להיות בן-אדם. ככה בן-אדם פשוט. אז אנחנו ככה, מכוונים גבוה.
נחזור אל הנשמות שלנו, אז הנשמות יושבות שם והיא אומרת לה: "אני כל כך רוצה לסלוח", והיא אומרת ש: "אין מה לסלוח. פה אנחנו לא פוגעות אחת בשנייה, כולן פה טהורות וזכות". אז היא אומרת לה: "תשמעי, אני מוכנה לעשות איתך עסק, אני ואת נרד עכשיו ביחד לעולם. אני אכנס בתוך גוף, את תכנסי בתוך גוף. אנחנו לא נדע שאנחנו נשמות כי שם בעולם זה מצב של העלם, החומר מסתיר את המציאות האמיתית, ואני אפגע בך שם, בסדר? ואת תסלחי לי. וככה תזכי לסלוח. ותזכי להגשים את המהות הרוחנית הגבוהה הזאת של לסלוח. אבל אל תשכחי את זה". היא אומרת לה, כן, "שלא תכעסי עלי שמה, אל תשכחי שקבענו, בסדר?" "תזכי לסלוח".
ואז הן יורדות אל העולם - והנה אנחנו פה. לפעמים זוכרים ולפעמים לא זוכרים. העבודה הקשה יותר והאמיתית יותר, שבאה ממקום של התעלות, זה דווקא פה, דווקא בתוך הגוף, דווקא במציאות של ההעלם. כי במציאות רוחנית טהורה זה בלתי ניתן ליישום.

הסוד הגדול שבאדם
כבני אדם אנחנו מציאות מופלאה של חיבור בין רוחני לגשמי, בין נשמה קדושה אינסופית נצחית לחומר, בשר ממש, חיבור כמעט בלתי אפשרי. אבל זה החיבור שמוטל עלינו להתמודד איתו בחיים האלה.
כתוב, שלושה שותפים באדם, הקדוש ברוך הוא, אביו ואימו. שלושה שותפים בכל אחד ואחד מאיתנו. האבא נותן את הלובן, כל מה שלבן בגוף, את העצמות, את השיניים, את הלובן של העין וכו'. האימא מביאה את האודם, את הדם, את הבשר, את השחור של העין. בגמרא ממש מתואר מה שכל צד מביא איתו אל החבילה. והקדוש ברוך הוא שם בפנים את המהות הרוחנית, את הנשמה הקדושה.
יש דבר מאוד יפה הרמוז באותיות של המילה אדם. אם מתבוננים במילה אדם, התערובת הפלאית הקסומה הזו שבין רוחני לגשמי, שבין אבא ואימא שהם חומר לבין נשמה קדושה, המציאות הרוחנית של האדם שבאה מהבורא, מהאינסוף. אז דבר ראשון יש שם את האות א'. תמיד במקום שבו אנחנו רואים ה-א' מדובר באלופו של עולם וזה מראה על מציאות של אחדות. 
ספר בראשית מתחיל באות ב'. ב' זה מצב של פרוד. ב' זה כבר שניים. ב' זה מצב של בריאה. זה מצב של אני, הוא ומה שבנינו. זה כבר מצב של עולם. זה מצב של יחסים.
א' זה עדיין אחדות. אלופו של עולם, מיסוד המילה "אחד", מראה לנו על מצב של אחד. של אנרגיה אחת קוסמית, אינסופית, נצחית, שלמה, עדיין ללא פרוד. עדיין בשלמות. זה אלופו של עולם. יש בזה גם עוד רמז קטן באות א'. האות א' בעצם היא מורכבת מהאות ו' ושני יודים. יש בזה עמקות גדולה למה היא מורכבת ככה. הערך המספרי של האות ו' ושני ה-יודים זה 26, גימטרייה של שם השם. י.ק.ו.ק. הוויה ברוך הוא. המהות הרוחנית בהתגלמות הכי זכה שלה. אז זה גם כן רומז לנו ככה מתוך ה א' את המציאות של הקדוש ברוך הוא.
דבר שני, החלק השני של המילה אדם זה דם. דם בפשט. כתוב שהנפש האלוקית מתחברת לחלק 1/4 מהדם. כמות של 1/4 דם זו כמות שבעצם מסמלת את החיות של הגוף. בתוך הגוף שלנו זה המציאות של הדם שזורם שמה וזה הייצוג של הנפש בתוך הדבר הגשמי. האלוקות מצד אחד, הדם מצד שני - ונהייה אדם.
האדם בפני עצמו טומן בחובו דבר יפה. יש לנו את האבא ואת האימא. בעצם האב נקרא אב כי מאחד הוא נהייה שניים, אז הוא נקרא אב. מ-א' נוסף לו ב'. והוא נחלק. זו המציאות של אב. ויש לנו את האם, מסופר בספרי הקבלה, כי הנשמה הקדושה נכנסת אל העובר עוד בבטן האם. זה לא בדיוק הנשמה, זה רק חלק מהנשמה. זה תהליך הדרגתי, בהתחלה נכנסת רק הנפש, אבל נקרא לזה בשם כללי - נשמה, המהות הרוחנית של האדם. המהות הזו נכנסת לגוף של העובר אחרי 40 יום. לפני זה הוא לא נחשב עדיין עובר. אחרי זה הוא בעצם נקרא ולד. וזה רמוז במילה ולד. ל = 30, ו = 6, ד = 4. סה"כ = 40. רמוז במילה ולד המציאות של ההפיכה שלו לולד היא ביום ה-40. ביום זה נכנסת בפנים רוח חיים. ורק בתחילת היום ה-41, האם נחשבת לאם. ואם בגימטרייה זה 41. 
אם מחברים את ה-41 של האם ואת ה-א' ו-ב' של האב, מקבלים 44 שזה שוב דם. אז החיבור של האבא ושל האימא יוצר לנו את הדם של האדם. כן, זה פלא פלאים. זה בלי סוף הדבר הזה. זה רק ללמוד עוד ועוד. 
שפת קודש. ככל שלומדים אותה רואים שזה פלא פלאים השפה הזו.
אם כבר הזכרנו את כל התהליך המופלא הזה, אז רק נציין שהמילה הריון זה 271, שזה 9 חודשים - גם זה חלק מהעניין.

כניסת הנשמה אל הגוף
במציאות הרוחנית של האדם, כתוב על התינוק בבטן אימו כי: "נר דלוק על ראשו ושהוא רואה מסוף העולם עד סופו. ויודע את התורה כולה." וברגע שהוא בא לצאת לעולם - בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכיח את התורה ממנו. אומרים שזה הפס שיש לנו מעל השפה העליונה. מהניתוק הזה יוצא תינוק ומתחיל את העבודה. עכשיו יש מציאות חדשה. נשמה אלוקית בתוך גוף של תינוק. וקורה דבר מאוד, מאוד מיוחד. הכוח של הנשמה מתלבש בתוך האברים של התינוק ונותן לו כוח שאנחנו קוראים לו במציאות "רצון". הרצון קיים בתוך האברים. ואילו לפני הכניסה של הממשות הרוחנית אל גוף התינוק אין בגוף רצון. הרי זה בסך הכול גוש בשר. אמנם המקובלים אומרים שגם לדומם יש רצון. אבל זה רצון מאוד, מאוד קטן. עד כדי כך שאי אפשר להבחין בזה במציאות. 
כשנכנסת אליו הנשמה הקדושה, פתאום מתגלים רצונות שמלכתחילה הם לא שייכים לנשמה. וכי למה נשמה אלוקית אינסופית צריכה במבה, לדוגמא? היא לא צריכה, לא במבה ולא קרמבו ולא בימבה ולא שום דבר. לא מזה היא צריכה. הנשמה צריכה את מה שהיא - אור אלוקי. ובכל זאת לתינוק הזה יש רצונות, ולפני רגע הוא היה גוש בשר בלי רצונות ופתאום הוא נהפך לגוש רצונות מסיבי ביותר, דורשני ותקיף - והרצונות שלו כולם הם מאוד, מאוד גשמיים. רוצה חום, רוצה חיבוק, רוצה אוכל, רוצה לישון, רוצה לשתות - כל הרצונות שלו זה בעצם לקיום הפיזי-רגשי שלו. אבל את הכוח לרצות הוא מקבל מהנשמה הקדושה. שלולא המציאות של הנשמה בתוכו לא היה לו כוח לרצות. הוא היה עדיין רק גוש בשר. והכוח שלו להפוך להיות גוש בשר שרוצה בא מתוך המציאות של נשמה קדושה אינסופית שנכנסת בתוך חומר.

"יצר לב האדם רע נעוריו"
אומר לנו הרב אשלג זצ"ל - מה זה רע? רע זה פשוט ראשי תיבות, רצון עצמי. אגואיזם, מה שאנחנו קוראים בשפה המודרנית. אנוכיות. יצר לב האדם רע מנעוריו. זה אומר שהילד כשהוא נולד הוא אגואיסט. מה שיש לו בפנים זה רצון עצמי. רצון לקבל לעצמו. בתהליך הראשוני של החיים הילד הולך ומגדיל את הרצונות האגואיסטיים שלו. בהתחלה זה רצונות פשוטים, אבל כשהוא קצת גדל הוא כבר רוצה איזה משחק משוכלל. עוד קצת גדל אז הוא רוצה משחק יותר משוכלל. בסוף הוא רוצה אוטו אמיתי, ובית וכל מה שאנחנו רוצים... פחות או יותר. לפעמים הרצונות הללו לא באמת משתנים. מה שמשתנה זה הגודל. קטן רוצה בית קטן, גדול רוצה בית גדול - ובעצם המהות לא השתנתה כלל.
עד שהאדם מגלה את המהות הרוחנית שלו, הממשות הרוחנית, מגלה שהוא לא רק גוף אלא משהו יותר מאשר רק הגוף הזה, עד לאותו זמן התפקיד שלנו זה להגדיל את הרצון. שיהיו כמה שיותר רצונות, גשמיים. לנשמה לעומת זאת יש רצון אחד וזה לאור האלוקי. ככה אומרים המקובלים. להידבק חזרה בשורשה.
המהפך הגדול בחיים
הרצון של הנשמה נדבק באברים ונעשה לרצונות גשמיים וצרכים שגדלים. על-פי דרך תורה הם אמורים ללכת ולגדול אצל בנות עד גיל 12 ואצל בנים עד גיל 13. בעצם הכוונה שילד בן 13 כבר רוצה את כל העולם. מבחינת הרצונות שלו הוא כבר יכול להגיע לשיא גדלות הרצון. הוא כבר לא מסתפק בשום דבר. בראש שלו יש להיות מלך העולם. שיהיה לו כבר את כל הכסף, ויהיה לו את כל מה שרק אפשר לדמיין. בעיקרון עד גיל 13 זה כבר יכול להגיע, באופן טבעי. מגיל 13 אם הילד גדל בצורה שהוא מקבל הכוונה רוחנית אמיתית, אז אפשר וצריך לקרות המהפך. הילד הופך להיות אדם ומקדש את כל הרצונות האלה שפיתח עד לאותו יום. מה זאת אומרת לקדש אותם? להפוך אותם מרצונות פשוטים של אגואיזם, של רצון לקבל לעצמו, לרצונות של נתינה, לתת, להשפיע.

הקליפה תמיד קודמת לפרי
זהו עניין מאוד עמוק. כמו שיש לפרי שגדל על העץ את הקליפה ששומרת עליו, כדי שיגדל כמו שצריך. והוא מוסתר מתחת לקליפה שלו עד שבסופו של דבר הוא בשל. אז כשהוא בשל זה הזמן שאפשר להסיר את הקליפה ולגלות את המהות האמיתית שלו. כך התהליך שאדם עובר עד שהוא מגלה את המהות הרוחנית שלו, זה בעצם תהליך מאוד דומה. כאשר הנשמה נכנסת אל הגוף של הבן-אדם, כדי שהוא יפתח את הרצונות שלו למקסימום, נותנים לו את האשליה הפיסית שהוא דואג לעצמו. שמה שהוא ישיג זה מה שיהיה לו ושהכול זה רק הוא. "אני ועוצם ידי עשה לי החייל הזה." הכול תלוי בי. בעצם כל בן אדם חי בממשות של מציאות שהוא יודע שאם הוא ישיג אז יהיה לו. אם הוא יתחזק אז הוא ינצח. ואם הוא ילמד ככה וככה אז הוא יוכל להרוויח הרבה כסף. ואם יהיה לו תואר אז יכבדו אותו וכו' וכו' וכו'. כל אחד עם הגדלות של הרצון שלו. 
התורה אומרת לנו במצב הזה, האידיאל שלנו שהרצון יהיה כמה שיותר גדול דווקא, למרות שזה בצד של החומר, בצד של הלקבל לעצמו, האגואיזם. שאדם לא יסתפק בדבר פשוט. שהוא ירצה להיות הכי טוב במה שהוא עושה. עד לרגע שבו הוא יגלה מה הרצון האמיתי שלו.

נשמה רעבה בגוף שבע
מסופר על אריה שהיה רעב, סיפור פשוט, כל מה שנתנו לו לאכול זה חסה. בקיצור, הוא נהיה מאוד עצבני. וככל שהוא אכל יותר חסה הוא נהיה יותר עצבני ופחות שבע. מדמים לנו את הסיפור הזה למצב של הנשמה שלנו, נשמה אלוקית קדושה שנכנסת בתוך גוף של ילד, ויש לה בפנים רצון אינסופי להידבק באור אינסוף. ומה היא מקבלת? במבה. ביסלי. וכשגדלים יותר אז זה נהיה, גם כן באות ב' - ב.מ.וו, מה שלא יהיה, חומר. וזה "מרגיז" את הנשמה כי היא נעשית יותר רעבה מזה. זה לא משביע אותה, אלא בדיוק ההיפך. זה מעורר את החיסרון. מגדיל את החיסרון שלה.
אדם מרגיש איזו ריקנות בחיים, ש"זה לא זה". שכל מה שהוא עושה זה לא שייך אליו. הוא עבר את גיל 13 ועוד לא גילו לו שהוא נשמה קדושה וטהורה, אלא עדיין הוא מרגיש את עצמו כגוש. שכל מה שמעניין אותו זה העניינים הפיזיולוגיים וכדומה. אז הוא הולך ומגדיל אותם, מגדיל אותם ומגדיל אותם. בהתחלה זה היה שוקולד אז אכל 2 קוביות, 5 קוביות, חבילה שלמה. עכשיו יש לו כסף משלו אז הוא הולך לקיוסק, קונה את כל הקיוסק, לא מתמלא, אז זה סרט, אז זה זה, אז זה פה, וכהנה וכהנה - לא מתמלא. יכול להשכיח, יכול להרגיע, אבל לא מתמלא. אם הוא אדם רגיש אז הוא לא יוותר, הוא ימשיך לחפש.
לדוגמא אנשים שמגיעים לשימוש בסמים קשים זה בדיוק האנשים האלה שלא התייאשו, אבל לא ידעו איפה לחפש. אז החיפוש הלך והעמיק במקומות הלא נכונים. אחרי שלא עזרה הבירה, אחרי שלא עזרו הבילויים, אחרי שלא עזרו כל החומרים למיניהם, הגיעו למקומות הנמוכים ביותר.

שבירת הכלים או יציאה לחיפוש אמיתי
באיזו שיטה עובד הרצון שלנו? הרצון שלנו אף פעם לא מסתפק באותו הדבר שקיבל. הוא תמיד רוצה משהו אחר, או אם זה אותו דבר אז יותר. מה שמרגש אותו, מה עושה לו את זה... אם זה משהו שהוא כבר מכיר אז טוב כמות גדולה יותר מאותו הדבר. אם הוא חוזר על אותה הנאה עוד פעם אז זה כבר לא אותה הנאה. אז צריך או יותר או אחר - חדש. מי שהלך עם זה עד הסוף נהיה נרקומן של משהו, לאו דווקא סמים.
שימוש כזה ברצון מוביל לשבירת הכלים. זהו כבר, צריך להתחיל מהתחלה. לבנות את עצמו מחדש. אם התמזל מזלו, הוא הלך והתחיל לחפש את המהות הרוחנית שלו. התשובה האמיתית למקום הריק, לחסרון, לרצון הזה של הנשמה.
אם לא התמזל מזלו, אז הוא מוותר.
כולם יודעים שבגיל 16-15 כמעט כולם שואלים שאלות כמו בשביל מה אני חי, בשביל מה החיים האלה, אפשר כבר היה להתאבד, זה אותו הדבר, אין שום טעם, לא? נכון, זה השאלות של הגיל הזה? ואם אין תשובה אז לפעמים מניחים לזה פשוט ולפעמים ממשיכים לחפש. כל אחד עם איך התמזל מזלו בחיפוש. בעזרת-השם, מגיע השלב שבו הבן-אדם התמזל מזלו והוא גילה שהוא בעצם מהות רוחנית והוא מתחיל את העבודה של לחפש מה המזון של הנשמה שלי. לא רק של הגוף שלי. מה נותן מענה לצורך האמיתי הפנימי שלי. הרוחני שלי.

גדול הגנבים נהפך לגדול ברוח
יש סיפור מאוד יפה על ריש-לקיש. העבריין גדול בדורו. הוא היה בחור מאוד בריא וחזק. מאוד ידוע. כולם היו מפחדים ממנו. יום אחד הוא הלך ליד הנהר - נהר הירדן - והוא ראה שמה בחורה רוחצת בנהר. היא נראתה לו מאוד יפה. מסופר שם בגמרא שמההתרגשות שלו והתעוזה, התאווה והכוח שלו - הוא קפץ מעל הנהר כדי להגיע אליה, נהר הירדן זה לא בדיוק נהר קטן... זה קפיצה קפיצה. קפץ מעל הנהר, הגיע לגדה השנייה, רץ למקום שבו הוא ראה את הבחורה - וכשהוא הגיע לשם, לצערו הרב, הוא גילה שזה בחור ולא בחורה.
זה היה רבי יוחנן, גדול הדור, האדם הכי מואר בדור, הכי רוחני בדור, כן, כזה נשמה ממש. מה שייחד את רבי יוחנן מעבר לזה שהוא היה גדול הדור, זה שהוא היה מאוד יפה. נאמר שם בגמרא, שבשביל להבין את היופי של רבי יוחנן היו אומרים: "קח כוס, כוס זכוכית נקייה, תמלא אותה במים זכים, ותמלא את כל זה בגרעינים של רימון נקיים נקיים, שטופים יפה. כל הכוס גרעינים אדומים של רימון. ועל זה תשים שושנה אדומה ותחזיק את זה מול השמש..." זה היה היופי של רבי יוחנן. הוא היה האחרון שבפניו היה חקוק הפאר והיופי של בית המקדש.
ריש-לקיש מאוד התאכזב לגלות שזה גבר. והוא אמר לו - "יופייך לנשים!" היופי שלך זה לא בשביל גברים, זה שייך לנשים. רבי יוחנן הסתכל עליו, וחכמים הם רואים עמוק, הם רואים מעבר לקליפה. והוא ראה מעבר לקליפה. הוא ראה נשמה ענקית בפנים. הסתכל עליו עמוק בתוך העיניים ואמר לו " חיילך לאורייתא", הכוח שלך לרוחניות. לתורה.
רבי יוחנן הוסיף ואמר לו "יש לי אחות. היא פי 7 יותר יפה ממני. ואם אתה בא ללמוד איתי - אני נותן לך את אחותי. להתחתן איתה". ריש-לקיש עשה אחד ועוד אחד ולקח את העסקה. הוא נהיה חברותא של רבי יוחנן. וזאת הכוונה בלהפוך את הרצון. אצל ריש-לקיש זה קרה ברגע אחד. אצלנו זה עבודה.
גילוי הרצון האמיתי
כך שהשלב הראשון בתהליך שנשמה נכלאת בתוך גוף, בתוך איברים, והרצון הקדוש שלה נעשה לרצונות הגשמיים והפשוטים של האיברים, רצונות אגואיסטיים, השלב הראשון זה לגלות בחזרה את המהות האמיתית. זאת אומרת, מה בעצם אני רוצה קודם כל. חומר, או רוח. מזון לגוף או לנשמה. ואחרי הגילוי הזה מתחיל התהליך של להפך את הרצון עצמו, מרצון אגואיסטי לרצון אלטרואיסטי. מרצון לקבל לעצמו, לרצון להשפיע.

שינוי גישה בתוך המסגרת הקיימת
אומרים לאדם, אתה לא צריך לעשות שינוי גדול. אנשים חושבים אם בן אדם הוא רופא מפורסם, או יש לו מאפיה והוא אופה, ואחד הוא מוסכניק, אז מה עכשיו לעזוב הכול. ועכשיו להתחיל להיות מה? אולי להתנדב לוויצ"ו? מה אני אמור לעשות? אז התורה של 'בעל הסולם' אומרת - שום דבר! אתה נשאר מוסכניק! כמובן שצריך לשנות את מה שלא בסדר ולהתחיל להתמקד במה שטוב. "סור מרע ועשה טוב". אבל לא צריך לשנות את כל החיים. מה שצריך לשנות זה את הגישה. זאת אומרת, שאם עד היום תיקנת מכוניות בגלל שידעת שככה יהיו לך הרבה לקוחות, הרבה כסף ויהיה לך מזה רווח, והיית בעצם גוש של אגואיזם, נשמה קדושה בתוך ילד שגדל ולא שינה את כלום בגישה, לא גילה בעצם שהוא לא גוש בשר אלא בעצם נשמה קדושה, והרצון שלו בעצם הוא שונה לגמרי.
אז עכשיו אתה תעשה את אותם מעשים. אתה תהיה אותו רופא, אותו אופה, אותו מוסכניק, לא משנה מה, רק שבראש שלך אתה משנה את הגישה. והגישה שלך עכשיו היא שאתה עושה את זה - לא לקבל לעצמך - אלא להשפיע. לתת. אתה מתקן לו את האוטו כדי שהאוטו שלו יהיה מתוקן. זה שהוא משלם לך זה בסדר, זה מצוין. אין בזה שום פגם. השאלה מה יש בפנים. מה יש בלב.
כתוב:" רחמנא ליבא ביה". רחמנא זה רחמן, ליבא זה לב, ביה זה שהקדוש ברוך הוא את הלב רוצה. מסתכל על הלב, בוחן את הלב. בחוץ אתה תיראה אותו הדבר, אבל בפנים אתה נמצא במציאות שונה לגמרי. כי כל מעשה שלך שבא מרצון שלך, אגואיסטי פשוט, זה מעשה שמרחיק אותך מהמהות האמיתית הרוחנית שלך. כל מעשה שבא מרצון לתת, להשפיע זה מעשה שמקרב אותך למהות האמיתית הפנימית הרוחנית שלך. וזה שמיים וארץ.
זה מה שהרב אשלג זצ"ל קורא לו: להפך את הרצון לקבל לרצון להשפיע. ואם אמרנו בהתחלה שהאידיאל הוא שעד גיל 13 או במקרה שלנו עד גיל - כל אחד בגיל שלו - עד אז תגדיל את הרצון שלך לקבל. אז עכשיו אנחנו מבינים למה - ככל שיהיה לך רצון לקבל יותר בתור אגואיסט - עכשיו יש לך יותר כוח לשנות להשפעה. אותו רצון שגידלת ולמדת 7 שנים וכל מה שבראש שלך, להיות מפורסם ולהרוויח הרבה כסף, ושיהיה לך כבוד ופרנסה ותהילה ועניין, כל הכוח העצום הזה, עכשיו אתה מסיר את הקליפה ועם אותו הכוח נהיה פרי, משתמש בו להשפעה. זה הכול בראש, שינוי בראש. מעכשיו אני הולך לעבודה ואני אקבל את אותה משכורת בסוף החודש אבל בראש שלי יש משהו אחר.

הראש השתנה והאברים בעלי רצון משל עצמם
נשאלת השאלה כשאדם רואה שזה אמת ואומר: "טוב, אני אעשה את השינוי הזה בראש בעזרת השם, אבל מה עם האיברים שלי?" לכתחילה הוא בעצמו נשמה קדושה שכל מה שיש לו בפנים זה רצון לתת, זה מה שפועם בתוכו בפנים, ומה שהוא רוצה זה להתחבר חזרה לשורש הרוחני. אבל מה עם האברים? הרי האברים לא השתנו. היד אותה יד, הלב אותו לב, האברים עדיין יש בהם רצון לקבל לעצמם. מה זה אבר? צריך להתבונן שוב במילה כי תמיד בתוך המילה יש קליפה כזו, מסירים אותה טיפה'לה ומוצאים תוכן ומשמעות.
המילה אבר זה מתחיל באות א', אלופו של עולם. 'בר' בארמית זה חוץ. בר זה כמו, רבי שמעון בר יוחאי, הבן שיצא מיוחאי. כן, בר זה בן שיוצא החוצה. אז משמעות המילה אבר זה שה-א' יוצאת החוצה, שהאלוקות באה לידי ביטוי חיצוני. זה המשמעות של המילה אבר.
יש לנו בתוך כל אבר כוח אלוקי. אחרי שהבנתי את זה ואני עושה את השנוי בראש, צריך גם שינוי באברים? הרי זרקו אותי בתוך גוש של אברים. אז מה אני עושה עם הגוש הזה של אברים ששמו אותי בתוכו. למה שמו אותי שם?
שלב ראשון תתפתח. שלב שני תגלה מי אתה באמת. שלב שלישי תתחיל לשנות את הרצון. שלב רביעי זה להשלים את העבודה.

השלמת העבודה בדרכו של הזוהר הקדוש
תיקון האברים עצמם אומר להשלים את העבודה הרוחנית. לתקן לא רק את הרצון אלא את האבר עצמו. השורש האלוקי שבאדם הוא הנשמה הקדושה והנשמה הטהורה הזאת נכנסה בתוך גוף. הכניסה לגוף לקחה את הרצונות הרוחניים שלנו והפכה אותם לרצונות גשמיים. אומרת לנו תורת הקבלה עכשיו צריך לעשות את הדרך בכיוון ההפוך.
עכשיו כשאתה מבין את מהותך כמהות רוחנית, מתרחשת כמו חזרה מחודשת לתוך הגוף במטרה לתקן את הגוף, להפוך את הגוף למהות רוחנית. ידוע כי יש לאדם תרי"ג אברים - רמ"ח אברים ושס"ה גידים - כנגדם ישנן רמ"ח מצוות "עשה" ושס"ה מצוות "אל תעשה" - תרי"ג מצוות סך הכול. כתוב בזוהר הקדוש: "תרי"ג עיתין", עיתין זה עצות. ואומר, יש לנו 613 עצות לתקן 613 אברים. הוא ממשיך ואומר ככה: "כמה עדים עשה הקדוש ברוך הוא להעיד בבני אדם. קם בבוקר, פושט את רגלו ללכת, העדים עומדים כנגדו, מכריזים ואומרים רגלך תדע לשמור, שמור רגלך כאשר תלך. פותח עינו להסתכל בעולם, אומרים העדים, עיניך לנוכח יביטו. קם לדבר, אומרים העדים, נצור לשונך מרע. מושיט את ידיו לדברי העולם, אומרים העדים, סור מרע ועשה טוב. קם בבוקר מברך כמה ברכות, מניח תפילין לראשו - רוצה לזקוף את ראשו - רואה שם קדוש...ונרשם על ראשו ותשובות תלויות זה מצד זה על ליבו, פושט ידיו רואה יד שנייה מתקשרת בשם קדוש. מתעטף בעיטוף של מצווה וארבע ציציות תלויות סביבו כענבים מאשכול."
אומר לנו הזוהר הקדוש, על כל אבר, על כל שעל - יש לנו עצה - שבעזרת אותה עצה, אנחנו רוצים לבוא ולתקן את אותו אבר, לתקן אותו בשורש. על-ידי זה שאדם יעשה את המעשים הנכונים עם האברים שלו, ככה מסביר ספר הזוהר, לאט לאט ובהדרגה הוא יבוא לתקן את האברים ממש. כשהיד עושה פעולה של נתינה זה משנה את המהות הרוחנית של היד. כמובן שזהו תהליך הדרגתי. הרי היד היא לכתחילה חלק מהגוף שהוא בעצמו מהות גשמית והרצון של הגשמיות הוא אגואיזם. התהליך כמו אבן שמים שחקו, סלע. אבל זה תמידי. כל הזמן עוד ועוד ועוד.
כך אומר לנו הזוהר הקדוש שיש לנו עצה לכל אבר בגוף. לכל אבר יש מהות פנימית. הכלל אומר, מעל לכל העצות, שכשאתה עושה עם האברים שלך מעשים שהמהות הפנימית שלהם זה רצון לקבל לעצמו - האגואיזם שלך עם הידיים שלך, עם הראש שלך, עם הלב שלך, עם הבטן, עם הרגליים, אז אתה גורם לאותו אבר לחזק את המהות הפנימית שלו כרצון לקבל לעצמו. בעוד שכשאתה עושה עם האברים שלך פעולות השפעה, פעולות נתינה מתרחש תהליך הפוך. אחת הדוגמאות זו צדקה. כתוב שעצם הנתינה של הצדקה על-ידי היד, מעבר לפעולה הרוחנית של נתינה שפועלת על הלב ועל הראש ועל המקבל ועל הנותן, עצם הפעולה הרוחנית של היד, משנה את המהות שלה כיד. ואם אדם הולך וחוזר, וחוזר, וחוזר - עם הראש ועם האברים בצורת המהות של נתינה, מהות של השפעה - אז אומרת לנו התורה הוא מתחיל בתיקון האברים שלו.

הגוף מרכבה לנשמה
מובא בספרים הקדושים שבשביל שהנשמה תבטא באמת את המהות הפנימית האמיתית שלה, אחרי שהיא ככה מסתתרת בתוך הגוף הגשמי הזה, צריך האדם לרתום את כל אבריו לקדושה, את כל אבריו לנתינה, את כל אבריו להשפעה. לא רק שהמוח יעשה את העבודה. אמנם הוא זה שמתחיל אותה  אבל האברים בפעולתם משלימים אותה כך שכל התוהו ובוהו בגוף שלנו הופך ממהות גשמית של רצון לקבל למהות של רצון לתת. עצם החומר של האדם משתנה על-ידי הפעולה של הנתינה, של ההשפעה.
כתוב שהאבות (אברהם, יצחק ויעקב) "הם הם המרכבה". להיות מרכבה זה אומר שהנשמה, הכוח הרוחני המחייה של האדם, שוכן בשלמות בתוכנו. העבודה הרוחנית שיש לנו היא בעצם לקנות את הנשמה. מוסבר בספרים הקדושים, שכשאדם נולד יש לו בתוכו נקודה בנפש. וכשהוא מתחיל את העבודה הרוחנית, העבודה של נתינה והשפעה הוא קונה בחינה של נפש לנפש. אחרי זה רוח לנפש, נשמה לנפש וכך הלאה, עד שהוא מגיע לקנות את כל הנשמה שלו והיא נמצאת בתוכו ממש. זוהי דרגה מאוד גבוהה. האדם נעשה למרכבה לנשמה שלו, המהות הרוחנית שלו יכולה לשכון בתוך האברים וזה אומר שהוא תיקן את האברים עצמם. ועכשיו כל אבר ואבר מאבריו הרבים הפך להיות כלי של נתינה והשפעה, הפך להיות נקי וזך. והפעולות שלו נהפכו מפעולות של לקבל לעצמו לפעולות של להשפיע.

שינוי פשוט
השינוי קורה ברמה הכי פשוטה. אדם שרוצה לקבל לעצמו כוס מים. הוא צמא. אז הוא אומר: "טוב, עכשיו אני רוצה לשתות. זוהי פעולה אגואיסטית, מה אני עושה עם זה, מה אני עושה עם הפעולה הזו? אולי אני לא אשתה. ודאי זו לא הדרך. אז מה כן?" אומר לנו הרב אשלג זצ"ל, עשה את אותה פעולה שעשית מקודם רק שהפעם אתה שותה כשבראש שלך יש, "אני שותה למען נתינה." את אותה פעולה, אותה עשייה פשוטה אני עושה למען נתינה. את אותו רצון שיש לי לקבל, אני משתמש בו והופך אותו לרצון לקבל על מנת להשפיע. אני לא מבטל אותו רק מהפך אותו. אני שותה את המים כדי שיהיה לי עכשיו כוח בגוף לדבר. שיהיה לי כוח לטפל בילדים שלי. שיהיה לי כוח לעזור לשכן שלי. וכו'... על-ידי כך האדם מקדש כל פעולה ופעולה במהות הפנימית שלו. מתחיל מהפעולות הכי פשוטות. קודם כל בכוח המחשבה ואחר-כך מכוח המחשבה זה עובר לאבר עצמו, לאבר הפועל.

רגליים של מצוה
מסופר על הגאון בעל מאיר הנתיבים. הוא היה תלמיד של הבעל שם-טוב הקדוש. יום אחד הוא הלך לשאוב מים מן הנהר. זה היה לפני חג הפסח ויש מצווה של עשיית מצות וצריך לערבב את הקמח עם מים ששהו בלילה בתוך חבית שמיועדת לכך. זה נקרא מים שלנו (שישנו). יום לפני עשיית המצות, לוקחים את המים ואוספים אותם בחבית גדולה בה הם ישנים כל הלילה ובבוקר משתמשים בהם לקמח של המצות. בעבר, כשלא היו ברזים זה היה עניין גדול מאוד, אצל החסידים באירופה זה היה ממש אירוע. ומסופר על הגאון בעל מאיר הנתיבים שהלך להביא מהנהר מים. ובעודו בדרכו, עוברת לידו כרכרה, ונעצרת. מהכרכרה מביט בו המגיד מאוסטרה, צדיק גדול גם כן. רואה המגיד מאוסטרה את הגאון ואומר לו, "יהודי יקר בוא, אני גם נוסע להביא מים. בוא עלה על המרכבה, למה אתה הולך ברגל?" מסופר שהגאון בעל מאיר הנתיבים הביט עליו ואמר לו, "מצווה כזו חשובה וזכה יש לי לעשות ברגליים שלי ואני אתן אותה לסוסים? לא חבל?" אז כמובן המגיד מאוסטרה ירד מיד מהכרכרה, השאירו את הכרכרה שמה והלכו ברגל יחד אל הנהר.

המוות לא שולט
כך על-ידי העשייה ממש בגשמיות אנחנו זוכים לתקן את האברים עד כדי כך שמסופר על צדיקים אמיתיים שהצליחו ממש להגיע למצב שאנחנו קוראים תיקון האברים. עד לרמה כזו שבעצם, כאשר הם מתו, הגוף שלהם לא נרקב. הרי הריקבון של הגופה בא בעצם מהמהות הגשמית. ואם אדם הלך והיפך את המהות הגשמית של הגוף שלו למהות רוחנית הוא בעצם הוציא מתוך החומר את המהות החומרית שלו. הוא הפך את החומר עצמו לרוחני. קצת קשה לתפוס אבל ככה מסופר.
יש הרבה סיפורים על צדיקים שנקברו ואחרי זה נתגלה שלמעשה הגוף שלהם לא נרקב. היה מעשה בחסיד שנפטר חוץ ממדינתו, בכפר אחד. מהלך יום או יומיים מכפרו ונקבר שם. אחרי כמה שנים הלכו בני אותו חסיד להביא את עצמותיו כדי שיקבר עם משפחתו. ומצאוהו, שלא נתעכל בשרו, כי אם רגל אחת לבד. זאת אומרת, שהגוף שלו היה שלם לגמרי חוץ מרגל אחת שכן נרקבה. והיה בנו הגדול מצטער מאוד על הדבר. מאיזו סיבה נתעכלה הרגל ההיא? והיה מצטער שמא ישלוט בו עוד רימה. ובא לו אביו בחלום ואמר לו, דע בני, כי לא שלט בי רימה, כי טיהרתי גופי, אבל הרגל ההיא בה בעטתי פעם בבעל תורה, היא נרקבה. ושאר גופו שלו חטא בו - לא שלט בו רימה ולא ישלוט בו לעולם.

מודעות של שיוויתי
הכול תלוי כפי זיכוך האדם ומעשיו כך יזדכך החומר. מעצם המעשים של האדם הוא  מגיע למצב שהגוף עצמו נעשה מתוקן ולא ישלוט בו רימה. ואפשר שלטעם זה, הצדיקים במיתתם נקראים חיים כי טיהרו נפשם מן ביקוש השררה, התאווה והכבוד. ולא שלט בהם רימה. ישנו פסוק בתהילים שאומר ; "שיוויתי השם לנגדי תמיד". זה כלל גדול בתורה. זה דבר מאוד גדול. והפשט של זה שאדם יראה כל הזמן את השם י.ק.ו.ק מול העיניים שלו. והמשמעות הפנימית העמוקה של זה, שיוויתי השם לנגדי תמיד - זה שאדם יהיה כל הזמן ער למהות הרוחנית שלו.
הבעל שם-טוב אומר "שיוויתי השם לנגדי תמיד" בא מלשון השתוות, כשאדם ער למהות הרוחנית שלו, של הנשמה, באופן טבעי הוא נעשה שווה נפש למציאות שלו. הרבה יותר קל לו לקבל את השינויים בחיים כשהוא מודע למהות הפנימית הרוחנית האמיתית שלו. וההמשך של אותו פסוק אומר: "שיוויתי השם לנגדי תמיד, לכן שמח ליבי ויגל כבודי ואף בשרי ישכון לבטח..." כך אומר דוד המלך. אם אדם מודע ונמצא בקשר עם המהות הרוחנית אז דבר ראשון זה סגולה לשמחה. לכן, שמח ליבי, יגל כבודי ואף בשרי ישכון לבטח. סופו של התהליך שאפילו הבשר עצמו מיתקן. אדם הופך כל אטום ואטום בגוף שלו לנתינה, להשפעה. בכל פעולה ופעולה שלו, בכל מחשבה ומחשבה, זה לא אותם האברים שהיו כשהוא נכנס אליהם ונעשה ממהות רוחנית למהות גשמית. אלא, המהות הפיזיולוגית שלו ממש השתנתה ונעשתה למהות רוחנית של נתינה.

האחדות האמיתית
כל אבר ואבר, כל חלק וחלק, כל אטום ואטום הופך לביטוי של הכוח האלוקי, של הכוח הרוחני במציאות. ביטוי פיזי גשמי של אותה נשמה, שירדה עם חברה שלה פה לארץ - והיא סולחת לה. כפי שהיה בשמיים לפני שנתערבבה במהות האגואיסטית של הגוף. עכשיו כשהיא בתוך המהות החומרית, בתוך העולם החומרי, בתוך העולם של העלם, היא גורמת לזהות, לחפיפה בין המצב הרוחני הטהור והזך שלה לבין המצב הגשמי המוסתר, הנעלם שלה. כל רגע ורגע בעשייה רוחנית אמיתית של נתינה מתחבר העולם כולו מקצה אל קצה. מהמהות הרוחנית הכי גבוהה של האינסוף ברוך הוא עד למהות הגשמית הכי הכי נמוכה. וזו האחדות האמיתית. 
בכדי להגיע למצב של תיקון אמיתי, היינו צריכים את הניתוק בהתחלה. מפני שדווקא מתוך הניתוק מקדשת הנשמה הקדושה את החומר ויוצרת אחדות שמעלתה על אחת כמה וכמה גדולה ומפוארת ונפלאה ועצומה מאותה אחדות שלא כללה את החומר בתוכה, אלא הייתה רוחנית לגמרי. נוצרת אחדות חדשה שמשרה את השכינה מלמטה עד למעלה, אחדות של האבות הקדושים, אחדות של האדם שנעשה מרכבה לאור אלוקי, אחדות של אדם שגופו לא נרקב, אחדות של מציאות רוחנית בתוך מציאות גשמית.

פתיחת כל הצינורות
יש ספר מקסים ונהדר שנקרא 'תומר דבורה', ספר יפהפה על התיקון של האדם בעולם הזה. כתב אותו רבי משה קורדוברו שהיה רבו של האר"י הקדוש. לפני 400 שנה בערך. ספר מדהים, קצר אבל עמוק מאוד. רבנו, הרב שיינברגר שליט"א כתב פירוש 'ויאמר משה' על הספר תומר דבורה.
כתוב בו רעיון שמסכם את כל מה שנאמר עד כה. נאמר שם שיצר האדם רע מנעוריו, וטבע האדם מצד בריאתו הוא חומר גשמי וגס. אבל על-ידי עבודת המידות ותיקון וקיום תורה ומצוות, מתבטלת הצורה הראשונית של האדם ונעשה בסוד הצורה העליונה, ויש השתוות הצורה. מה שהיה בתור נשמה עכשיו מתקיים בתוך גוף, וישנה השתוות הצורה בין הגוף לנשמה ובכך מידבק האדם לבוראו. כיוון שהמהות הרוחנית היא אך ורק נתינה ואם האדם יהפוך את המעשים שלו לנתינה אזי בכך הוא נעשה דומה לבוראו. שני דברים שהצורה שלהם שווה, קל להם להתחבר והם נעשים דבר אחד. וכך האדם מתחבר מעצם אותו מעשה למהות הפנימית שלו. כל פעולה ופעולה של נתינה עם האברים מקרב אותו, מדבק אותו. כל פעולה ופעולה שהיא קבלה עושה שינוי, שינוי צורה, ומנתקת אותו. ע"י הנתינה נעשה בסוד הצורה העליונה כי כל אבר ממנו מרמז על שכנגדו בעולמות העליונים. נעשה קשר בין אבריו של האדם המידבק לכל העולמות מאינסוף עד תכלית כולם. וכל פעולה שאדם עושה פועלת השפעה לטובה, לברכה בכל העולמות.
ועל-ידי זה, כמו במילים של השיר: "יושפע שפע רב בכל העולמות" כדי שהפעולה של האדם בעולם הזה תשפיע על כל העולמות כולם, מציאות רוחנית שלמה, היא צריכה להיות מחוברת לשורש של הנתינה.