פרשת וָאֶתְחַנַּן: אל איזה אלוהים אתה מתחנן?

פרשת וָאֶתְחַנַּן: אל איזה אלוהים אתה מתחנן? / מוטי לקסמן, תשס"ט 

"ברל כצנלסון אמר פעם, כי 'אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו... לא היו קמים לנו לא הס, ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי... יהודה הלוי לא היה יכול ליצור את ציון הלא תשאלי?', וביאליק לא היה יכול ליצור את מגילת האש'. חיים ארלוזורוב, מהבולטים שבמנהיגי תנועת הפועלים, הגדיר בתחילת המאה שעברה את ט' באב כ'יום האבל הגדול ביותר של האומה. יום אזכרת הנשמות של גורלו'" [1]. ובכל-זאת, "רק אצל מעטים מקנן עדיין כאב ממשי על חורבן בית המקדש לפני כאלפיים שנה" [2].

אחת האפשרויות להבין זאת היא התחושה שנוהגי אבל חיצוניים בלבד אין בהם לעורר שינוי התנהגותי מצופה. והלא הנביא זעק: "וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל ה' אֱלֹהֵיכֶם" [3]. גם בהלכה כך צווינו: "לא היה שם זקן חכם, מעמידין חכם; לא היה שם לא זקן ולא חכם, מעמידין אדם של צורה ואומר לפניהם דברי כיבושים (פירוש דברים שכובשין ומעוררין הלב לתשובה): אחינו, לא שק ולא תענית גורמים, אלא תשובה ומעשים טובים" [4].

גם פרשת השבוע, פרשת וָאֶתְחַנַּן נפתחת בתחינה מרגשת של משה: "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר [...] אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן" [5]. כך מביע משה את אכזבתו הקשה מאי-כניסתו לארץ המובטחת [6].

ברור שתחינות אבל ט באב ותחינת משה אינן מאותו עולם תוכן. משה מביע רגש אנושי פרטי, בכל-אופן, לא בכך נדון הפעם [7].

הפננו מבטנו לפרשת השבוע כדי לבדוק פן אחד שיש לו השלכה גם לנוהגי האבל בט באב.

הפעם נבחן מספר היבטים בתשובה לשאלה מהו האלוהים שאליו מתחננים?

אמנם, לא נאמר מי הוא אלוהים, אבל ניתן להסיק תובנות אחדות מאיסורים שונים.

משה מזכיר את מעמד הר סיני ומדגיש, חזור והדגש: "וַיְדַבֵּר ה' אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל" [8]. וגם "לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" [9].

עולה שאלה: האם "אֵינְכֶם רֹאִים" מורה על קוצר עיני האדם וחושיו?

אבל במקרא מסופר, מספר פעמים, על תפיסה חושית או על אפשרות תפיסה חושית של אלוהים.

בהתגלות הראשונה של אלוהים למשה בסנה, משה נבהל: :וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה, פָּנָיו, כִּי יָרֵא, מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹהִים" [10]. כלומר, לכאורה, משה מסוגל "לקלוט בחושיו" את אלוהים, אבל חושש מכך. לעומת-זאת, הורי שמשון מנהלים דו-שיח ישיר עם מלאך אלוהים [11]. ישעיהו הנביא רואה ושומע את אלוהים וקובע במפורש: "כִּי, אֶת-הַמֶּלֶךְ ה' צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי" [12]. גם הנביא יחזקאל מעלה חזיון בו הוא מתאר את סביבת אלוהים וקובע "וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא, דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו, מִלְמָעְלָה" (יחזקאל א, כו), "כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב הוּא, מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד- ה'" [13].

ובכן, לכאורה, אלוהים יכול להיתפס על ידי האדם בחושיו.

האמנם?

דברי אלוהים לאליהו מעלים ספק לגבי אפשרות זו: "וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה' לֹא בָרוּחַ ה' וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה': וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה' וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה" [14]. מכאן, אם אלוהים מופיע ב"קוֹל דְּמָמָה דַקָּה" איך נוכל לשמוע אותו?

לעומת זאת כאשר משה מבקש מאלוהים: "הַרְאֵנִי נָא, אֶת-כְּבֹדֶךָ" [15]. מבהיר אלוהים: "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי:  כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם, וָחָי" [16]. תפיסה שחוזרת גם במקומות נוספים, כמו למשל: "וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל-אִשְׁתּוֹ, מוֹת נָמוּת: כִּי אֱלֹהִים, רָאִינוּ" [17].

אם-כן, התפיסה מטולטלת בין תיאורים על מפגשים עם אלוהים, איסור על תפיסה חושית של אלוהים ואיסור על ייצוג מוחשי של אלוהים.

ובכן, אמונת ישראל צמחה במזרח הקדום שהיה ספוג תפיסה חושית של האלים. אבל החידוש באמונה הישראלית , אמונה באל אחד ויחיד, שאברהם היה הראשון לביטויה, היה "כי המציאות שאנו קוראים לה 'אלוהים' נשגבה מכל ביטוי אנושי" [18].

ובאופן אחר, "וּבָרוּךְ, שֵׁם כְּבוֹדוֹ לְעוֹלָם, וְיִמָּלֵא כְבוֹדוֹ, אֶת-כֹּל הָאָרֶץ" [19],

אם-כך, איך נבין את התיאורים המוחשיים של אלוהים? אפשרות אחת היא לראות בכך שרידים של תפיסת אלוהים האלילית, או חזיון שהוא בבחינת חלום.

אי-אפשר לתפוס את אלוהים כישות נצחית ומופשטת וגם לתאר אותו באופן מוחש. כל תיאור של אלוהים ולו הקל ביותר פוגם בכוליותו ובנצחיותו.

כך גם ליעד תחינות ותפילות של האדם, גם בט באב.

אם-כך, למי פונה אדם שמקבל את התפיסה של אלוהים מופשט חסר צורה ודמות?

רק לעצמו.

אדם מוצא בתוך רוחו, בתוך חשיבתו, בתוך אמונתו את האלוהים שהוא פונה אליו.

כאשר אדם פועל "בשם אלוהים", רק הוא, רק האדם עצמו אחראי למעשיו ולתוצאותיהם, ולא מלאך ולא אלוהים.

מכאן, אנו יכולים להבין איך בשם אלוהים מכבדים, אוהבים אבל גם שונאים ורוצחים.

וזו לטעמנו המשמעות העמוקה של זעקת הנביא יואל גם של הנחיות ההלכה לגבי תחינה.

כך, בט באב, ובכל יום, בן-אדם, רק אם תפעל כך שכל האחריות של מעשיך היא שלך, תוכל להגיע למטרות הרצויות לך.

הבחירה בידיך, לכן, הגד לי מה אלוהים שאתה מאמין בו ואומר לך מה אפשר לצפות ממך, מי ומה אתה.

הארות ומראי מקום

[1] נדב שרגאי, "קומו ונעלה ציון", הארץ 30/07/09, עמ' 1.

[2] שם, שם.

[3] יואל ב, יג.

[4] אמנם ההלכה כאן היא לגבי תענית בהיעצר גשמים, לדיוננו חשובה ההדגשה על התשובה הפנימית (שולחן ערוך, אורח חיים הלכות תענית סימן תקעט סעיף א).

[5] דברים ג, כג, כה.

[6] וראה גם דברים ד, כא–כב.

[7] המעוניין בדיון כזה ימצאנו במאמר "משה מנהיג בשר ודם" אותו אפשר למצוא בקישור [http://www.notes.co.il/moti/34322.asp].

[8] דברים ד, יב.

[9] שם, טו.

[10] שמות ג, ו₂.

[11] שופטים יג, ג–כג.

[12] ישעיהו ו, ה.

[13] שם, כח.

[14] מל"א יט, יא–יב.

[15] שמות לג, יח.

[16] שם, כ.

[17] שופטים יג, כב.

[18] [אלוהים] "בדמות בן-אנוש. סוג זה של התגלות אלוהית, הידוע כהאלהה – אֶפִּיפַנְיָה – היה שכיח למדי בעולם הקדום של עובדי אלילים (קראן ארמסטרונג, ההיסטוריה של אלוהים, ירושלים 2006, עמ' 19.

[19] תהלים ע"ב, יט.