שמשמשים תפאורת סרטים מרשימה. העובדה שבכפרם הזמן עצר מלכת והשוני בין בתי האדונים והמשרתים לא מפריעים להם. הבעיה, אומרים התושבים, היא רק עם האיסורים שמטילים עליהם צוותי ההסרטה פעם הראשונה בה נקלענו לכפר האנגליהמבלדון, השוכן בעמק שבין גבעות השילטרן הירוקות, נדמה היה לנו שנשאבנו כמה מאות שנים אחורנית, אל תוך העבר. בלב הכפר ניצבה משאבת מים ישנה. סוסים ורוכביהם חלפו בדהירה איטית ברחובות הצרים, לאורך בתים קטנים, בנויים מלבנים אדומות ואבני צור, והלאה לשדות ולחורשות המקיפות את הכפר. באופק נראה בית אחוזה מפואר שבו שכנו המבקרים בחדרי השינה. למרות שהכפר לא מצוין במרבית מדריכי הטיולים, ולמרות שלא ביקרתי בו קודם מעולם, נתקפתי תחושה עזה של ''דה ז''וו''. מאוחר יותר התברר שלתחושות הללו יש סיבה פרוזאית. אכן, ראיתי את הכפר בעבר, כמו מיליוני אחרים ברחבי העולם, בסרטים ובפרסומות. לפחות פעם בשנה, מספרים תושבי הכפר, ביתם וכפרם נכבשים על ידי צוותי הסרטה. לעתים צוותי ההסרטה מטשטשים את סימני הזמן היחידים הניכרים במקום. את כבישי האספלט החוצים את הכפר הם מכסים בחול, את אנטנות הטלוויזיה הם מסירים מגגות הבתים, ומהתושבים הם מבקשים שיחנו את מכוניותיהם מחוץ לכפר. פעם אפילו פינו לכמה ימים תושבים הגרים בבית ששימש קודם מאפיה, ואשר עדיין נושא את השלט מימים עברו. לצורכי הסרט, חזר הבית לתפקד כמאפיה. בפעם אחרת, צבעו צוותי ההסרטה לכמה ימים את משקופי הבתים בצבע שונה. רשימת הסרטים בהם כיכב הכפר ארוכה, והיא כוללת בין היתר את "צ''יטי צ''יטי בנג בנג", "101 דלמטים", "פרשיית כפר", "רק ויליאם" ו"הנוקמים". בני הכפר טוענים, שהם נהנים לראות בסרטים את ביתם, ואת כפרם מלא בדמויות שמלבושיהם והתנהגותם מזכירים להם את אבותיהם שחיו שם לפני הרבה מאוד שנים. "אבל", התלוננה אחת מבנות הכפר, "הבעיה היא שצוותי ההסרטה מטילים עלינו המון איסורים. למשל, אסור לנו להסתובב בכפר בבגדים מודרניים. בשבילם הכפר הוא תפאורת סרטים. אבל אחרי הכול, בשבילנו הכפר הוא הבית שלנו". חיי הכפר האנגליים הטובים קל להבין מדוע הכפר הציורי הזה משמש מוקד משיכה לחברות להפקת סרטים ופרסומות. בתיו בני 002 עד 005 שנה, ועל הכפר היפהפה כולו חל חוק שימור היסטורי, האוסר ולו שינוי קטן בלבד. בתים ששימשו בעבר כבתי עסק, ומאז הוסבו למגורים פרטיים ולאירוח בחדרי שינה חייבים לשאת גם כיום את שלטי העסקים ששכנו בהם קודם. והמשאבה שראינו בכיכר הכפר, שואבת גם היום מים מהנחלים הזורמים בשדות שמקיפים את הכפר. לא רק כיום נראה הכפר חריג כל כך, גם בנוף הכפרי האנגלי, הציורי ממילא. אפילו בשנות ה-04 של המאה הנוכחית, לפני ההגירה המאסיבית מהעיר לטובת שלוות הכפר, נכתב בעיתונים שהמבלדון מסמל את תמצית חיי הכפר האנגליים הטובים. וגם בעבר הרחוק יותר, לפני כמה מאות שנים, משכו אליו יופיו של המקום והנופים המקיפים אותו, את בני האצולה האנגלית. הכפר כולו היה שייך בעבר לאחוזה אחת, ה"מנור". באלף השנים האחרונות גרו בבית האחוזה מלכים ורוזנים. כיום גרים במבנה הנוכחי, משנת 3061, לורד וליידי המבלדון, בעלי רשת חנויות הספרים המצליחה ביותר בבריטניה, "דבליו איץ'' סמית". מתברר, שגם היום, מרבית בתי הכפר בבעלותם. אבל כיום סובבים את בתי הכפר הצנועים עוד כמה בתי אחוזות מפוארים, הנמצאים בבעלות פרטית של כמה מעשירי בריטניה ובני האצולה שלה. כמו פעם, גם כיום רבים מתושבי הכפר מועסקים באותן האחוזות. הן באחוזות והן בבתי הכפר הרגילים, עיצוב הפנים נאמן לתקופה בה נבנו הבתים, בכל בית נבנו כחמישה חדרי שינה מפוארים. ההבדל בין בתי האחוזה לבתים הרגילים נעוץ, כמו תמיד, בעיקר במרחק שבין סיר הבישול לשולחן האוכל. בתי האחוזות ענקיים, וחדרי שינה רחבי ממדים ומפואריםכפי שציפינו מחדרי שינה. אצל בני הכפר, לעומת זאת, הבתים בני שניים-שלושה חדרי שינה לכל היותר, וחדרי שינה קטנים ופונקציונליים. הקירות עשויים תכופות לבנים חשופות, שקורות עץ עבות חוצות אותם. בצד האח המשמשת לחימום הבית, לרוב הייתה בעבר אח נוספת, קטנה יותר, ששימשה לאפיית הלחם, אך במהלך השנים כיסו רוב התושבים את האח הזו בקיר. ה"אגה", תנור הבישול המסורתי, נפוץ הן באחוזות והן בבתי הכפר הקטנים, אבל ההבדל הוא שבאחוזות, ממש כמו בסדרה "אדונים ומשרתים", רק צוות המשרתים הוא שמפעיל אותו. הדוכס והדוכסית מנורפוק פעם בשנה מזדמן לבני הכפר שאינם מועסקים באחוזות לחזות מקרוב כיצד חיים שכניהם כחולי הדם. מדי אביב בעלי האחוזות פותחים את גינותיהם בפניהם ליום אחד, תמורת תשלום שמוקדש כולו לטיפוח הווילג'' הול. באחד מן הימים האלה הצטרפנו גם אנחנו. בשטחים העצומים של האחוזות ניתן היה למצוא סממנים רבים של עושרם האגדי. ברובן היו בריכות שחייה המיועדות לימים הבודדים של הקיץ האנגלי בהם אפשר לשחות מבלי לקפוא מקור, ותמיד ניצב לידן ביתן להחלפת בגדים שהינו מפואר במיוחד. באחדים מהם מצאנו מגרשי טניס, גינות ירק גדולות שתבואתן מוקדשת לצורכי בני הבית, גינות שושנים, וגינות סתם, שיהיה איפה לטייל. משך כל אותו היום הסתגרו בעלי האחוזות בתוך בתיהם. באחוזת "בייקרס", לעומת זאת, פגשנו בדוכס ובדוכסית מנורפוק - שני אנשים חביבים בשנות ה- 07 לחייהם, שהיו לבושים בבגדים רגילים בתכלית. השניים עמדו בגינה ומכרו גלויות הנושאות את ציורי הנופים שציירה הדוכסית. הכספים שהם יאספו ממכירת הגלויות, הם הסבירו, מוקדשים לצדקה. שיבחנו את הדוכסית על טעמה הטוב בעיצוב גינות. גינותיה רחבות, שלוות להפליא, וגדושות בפרחים לבנים. הדוכסית העיפה מבט בנופים המרהיבים המשתקפים מגינותיה, ואמרה: "אני לא אוהבת גינות המחולקות לגינות קטנות יותר. אני מעדיפה גינות רחבות הפתוחות לנופים רחבים". לפתע היא השתתקה, ונראתה מהורהרת. אולי משום שתהתה על גודל הגינה שנפל בחלקה, שכן היא הוסיפה בטון מתנצל: "קנינו את הבית במחיר נמוך לפני הרבה מאוד שנים. השקענו בו הרבה מאוד. אפילו חשמל לא זרם בו קודם", ובחדרי השינה הדלקנו נירות . רוקמות התחרה גם אם אחוזת בייקרס אכן הייתה זולה לרכישה בעבר, סביר להניח שידם של מרבית בני הכפר לא הייתה משגת לרכוש אותה. אלה שלא עבדו בגינות, במטבחים או בתחזוקת האחוזות, עבדו בשדות הסמוכים במרעה ובקליעת סלי קש ששימשו לכביסה. עדות לכך נותרה עד היום בשמות המשפחה הנפוצים בכפר - שיפווש (רחצת כבשים) ורייקסטרו (גריפת קש). נשות הכפר התמחו בעבר ברקמת תחרה ובאריגה, ובכפר היה בית ספר לרקמת תחרה לבנות. כל אחת מנשות הכפר תלתה בביתה רקמת תחרה הנושאת את סמל משפחתה. כיום רוקמות התחרה הן מועטות, ובית הספר לרקמה נסגר מזמן. אבל בכמה מרוקמות התחרה, ובאורגות שטיחים ביד ובנול, פגשנו באחוזת "הייד". את המבנה ששימש קודם כאסם תבואה, הסבה בעלת אחוזת הייד, אן אולירי, לבית מלאכה למלאכות העתיקות האלה. ובגינה שליד האסם התברר לנו שאכן, ניכרו בכפר שיני הזמן. תחת קרני השמש האנגלית הרכה ישבו כמה מנשות הכפר, וארגו יחדיו ביד שטיחים קטנים. בעלת האחוזה לא צפתה בהן מרחוק, כפי שנהגו לעשות בעלות האחוזה לפני כמה מאות שנים, אלא ישבה וארגה יחד איתן. מידע נוסף בנושא ברהיטים שופ - קניון הריהוט הגדול בישראל.