אי אפשר להתעלם מהנתונים הכלכליים המצוינים של מדינת ישראל בשנים האחרונות. האיתנות הכלכלית יציבה וחזקה, התוצר הלאומי הגולמי הולך וגדל, מדד האבטלה מצטמצם למימדים "שפויים" ורגילים, על פי המקובל במדינות מערביות ומפותחות בעולם, כמויות הרכבים, הנופשים בחו"ל ובארץ, מוצרי החשמל וכל ההוצאות של אזרחי מדינת ישראל על פנאי, תרבות ובילוי כל אלו מהווים קרקע פורייה לקטגורים של המאבק החברתי ושל העלאת המצוקה הקיומית של מעמד הביניים. המקטרגים אומרים שמדובר על חבורות צעירים שלא יודעים להתנהל נכון מבחינה כלכלית ומבזבזים את משכורתם בצורה לא שקולה ולא ראויה מבחינת צרכנות נבונה, שלולא היו מתעקשים לגור במרכז העיר היקרה ביותר בישראל ובמקום לבלות בביתם הפרטי או במקומות ציבוריים, הם מתעקשים ללכת עם המותגים היקרים ביותר ולהעביר את לילותיהם במוקדי בילוי יקרים, כך היו מביאים לצורת ניהול תקציב משפחתי מפוקח יותר ולחיסכון בראייה הרחבה של צרכנות נבונה. כתגובה לדברים אלו, ניתן לראות את התפשטות "מחאת רוטשילד" לערי הפריפריה כעדות לכך שמדובר על טענות סרק וכי באמת ובתמים קיימת בעיה שורשית ואמיתית בכל הקשור ליכולת לנהל חיים נורמאליים הכוללים השכלה גבוהה, בניית קריירה שתצליח לפרנס משפחה בכבוד, סיכוי להשגת דירה או נכס פרטי במחיר שפוי והגיוני, תוך כדי אפשרות ליהנות מהחיים וממה שיש לתרבות השפע המודרנית להציע לצעירים ולאלו שמחזירים למדינה הרבה יותר ממה שהיא מעניקה להם. ובכלל, ניהול תקציב משפחתי אמור לכלול, בכל קונסטלציה וקונסטרוקציה שהן גם סעיף בילויים ונופש, המונע, על פי כל המחקרים, הסטטיסטיקות והעדויות, כניסה למצב של דיכאון, ייאוש וחוסר רצון לפעול, דבר שעלול, ויביא, בסופו של דבר לירידה בכושר הייצור של המשק, מכאן לפחות הכנסה ממיסים ולפגיעה עוד יותר אנושה בכלכלת הרווחה הישראלית.
מתוך כך נובע כי דווקא עצם העובדה כי הצעירים הבודדים והמשפחות הצעירות יוצאים, מבלים, נופשים ולא נותנים למצב העובר ושב בבנק או לשיקולי הלוואות שנלקחו ויש צורך לפרוע אותן במועדן, לפגוע ביכולתם ליהנות ממנעמי החיים מדי פעם, היא זאת שמניעה את המשק, משאירה אותו איתן ויציב ולא מדרדרת אותו, כפי שאומרים הכלכלנים והפוליטיקאים, למצבה של יוון והמדינות הדומות לה, כמו ספרד ואירלנד. לאותם המקטרגים יש לומר, בנוסף על כל הנאמר לעיל, כי עדיין אפשר לשבח ולחלוק שבחים לאופן המחאה ולצורה מעוררת הכבוד שבה מתייחסים המפגינים והמוחים למשטר הדמוקרטי ולכך שבסופו של דבר, הפנייה היא כלפי הממשלה והעומד בראשה, מבלי לבקש לבצע הפיכה פוליטית או תיאולוגית כמו מגזרים אחרים שמפגינים מדי פעם. הם פועלים על פי אמרתו הידועה של הפילוסוף וולטר "אני לא מסכים עם אף מילה שלך אך אלחם עד מוות על זכותך לדבר", ויוצרים תנועה חברתית שיתופית אמיתית, ככל הניתן, בהעלאת בעיות, נושאים וקידום תחומים הרלוונטיים לכל מעמד הביניים העובד, העמל והקורס תחת נטל המחיה, הקיום והפרנסה והנאלץ, על מנת להתקיים בכבוד, לקחת הלוואות על גבי הלוואות רק כדי להצליח, מפעם לפעם, לצאת לאיזה סופשבוע בקפריסין או בטבריה ודווקא לכך נטפלים השוללים את המאבק הצודק.