יש רגעים שאנחנו חולמים בהקיץ. אנחנו נעצרים באמצע היום וחולמים על דבר כלשהוא שלרב אין לו קשר למה שאנו עושים באותו הרגע. רובנו גם חולקים את אותן הפנטזיות.
אנחנו זוכים באוסקר, אנחנו זוכים בלוטו, אנחנו מקבלים מכונית חדשה ליום ההולדת מבן הזוג, אנחנו עושים רושם כל כך טוב על הבוס שלנו שאנחנו זוכים לקידום בעבודה החדשה תוך שבוע, אנחנו מגלים שאפשר לחלק את האטום אפילו יותר וזוכים בפרס נובל.
אנחנו חולמים על פנטזיות גדולות שמביאות אותנו לאושר ועושר וסיפוק ולידיעה המרגיעה שעשינו את שלנו בעולם הזה. פנטזיות גדולות כאלה הן טובות. הן ממריצות את בני האדם וגורמות להם להגיע להישגים משמעותיים אבל במציאות, הן לא מתממשות לרובנו. איכשהוא ההישגים הגדולים תמיד שייכים לאנשים שלידנו ולא לנו. לפעמים מרב הפנטזיות האלה אנחנו שוכחים לחלום בקטן. מחשבה קטנה יכולה גם היא להוביל לשינוי. מחשבה שמתחילה בקטן לפעמים ייעודה להתפתח ולגדול גם אחרינו.
אני לא צריכה לזכות בפרס נובל.
כשאני יושבת מול המחשב עכשיו אני חושבת לעצמי איך לא הייתי זו שהמציאה את משחק הבאבלס? איזו המצאה פשוטה. למה אני לא העלתי על דעתי שמליוני אנשים ישחקו במשחק פשוט של פיצוץ בועות בעלות אותו הצבע. לא מסובך. לא פיצוח האטום. ובכל זאת לא חשבתי על זה. ומה עבר במוחו של אותו אדם שהמציא את משחק באבלס? האם הוא (או היא) חשב שכל כך הרבה אנשים ישחקו בו? כנראה שלא.
אולי זאת הסיבה שהוא הצליח לחשוב על זה. הוא חשב בקטן. הוא חשב להמציא משחק נחמד ולא בזבז זמן על פנטזיות והמשחק עשה את שלו. אז את המצאת הבאבלס כבר החמצתי. באסה. אני חוזרת לחלום על האוסקר ואז מישהו אחר ממציא את הבאבלס הסיני. איך החמצתי גם את זה? הרעיון בבאבלס סיני הוא פשוט אפילו יותר. ללחוץ על קבוצה של בועות בעלות אותו הצבע על המסך. קל יותר. כיף אפילו יותר.
מה מפריד ביני שמשחקת את המשחקים האלו לבין אלו שהמציאו אותם? זה מתסכל. אבל אני לא כועסת. לא עליהם. כי אם אני לא חשבתי על באבלס או באבלס סיני לפחות מישהו אחר כן חשב.