חייל

חייל.

מהם ההשלכות לכך? חייל הוא אזרח מדינה שהתגייס או גויס לצבא, וזאת לשם מימוש ו/או הפצה ושמירה על אידיאולוגיה חברתית ו/או טריטוריאלית ו/או דתית.
חייל במסגרת תפקידו הצבאי שייך למבנה היררכי וקפדני.
חייל במסגרת תפקידו הצבאי חייב למלא פקודות ואסור לו לסרב להם.
חייל עובר תהליך מרגע גיוסו לצבא שנקרא חיול וטירונות.
מטרת החיול והטירונות היא להקנות לחייל ערכים צבאיים.
בתהליך הגיוס, החיול והטירונות, עובר החייל סדרת חינוך, תכנות, אילוף, שמטרתה לשנות את אישיותו ולהופכו לחייל שממלא פקודות ללא היכולת שלו לסרב להם.
לאחר סיום תהליך הטירונות, ניתן להשתמש בחייל לצרכיו של הצבא ולמטרות שמיועדות לו.
מרגע שהחייל הפך להיות חלק מהמערכת הצבאית, הוא לבוש בבגדי הצבא, ועליו להתנהג בהתאם לפקודות הצבא ואסור לו לסרב להם.
כלומר, חייל הוא בן אנוש שתוכנת, והאחריות על חייו נלקחת ממנו ועוברת למפקדיו, שהם אלו שיחליטו ויקבעו בעבורו האם הוא יחיה או יפצע או ייהרג.
לאחר שהחייל תוכנת אישיותו השתנתה, ואישיותו היא כבר אינה כפי שהייתה לפני הגיוס, שהייתה בעלת אישיות עצמאית שהוא גיבש לעצמו מתוך ניסיון החיים והידע שצבר.
כמובן שזכותו של כול אחד ואחת לבחור לעצמו את תכנון חייו, אבל אם הגיוס נעשה שלא מרצונם, זהו מצב של שלילת חירותו ושלילת חופש הבחירה.
למרות שלא כול החיליים הם לוחמים הם עברו טירונות, והם אומנו ולמדו להשתמש בנשק לשם הריגת האויב.
נשק מיועד כדי להרוג.
המפקד של החייל בטירונות ובאימונים, תפקידו לטפח ולהשריש בחייל ערכים של רוע, כי ללא הרוע החייל לא יוכל להרוג את האויב. 
כאשר בן אנוש הורג, המעשה משקף במעשהו את הרוע ואת הרגשת הנרדפות הקיימת בו, מעצם קיומו של אויב, רגשות  פנימיים ואישיים אלו יוצרים מציאות התנהגותית שבאמצעות השימוש בנשק ניתן יהיה להרוג את האויב.
זהותו האמיתית של בן האנוש היא אינה דמות חייל.
הדמות שהופכת להיות התדמית של חייל ממחישה את הקונפליקט, את הניגוד, הקיים בתודעתו.
דמות החייל הדמיונית בתודעתו ומימושה כתדמית במציאות נובעת מהזיה רגשית, שמממשת את עצמה במציאות שהיא אשליה.
דמות החייל היא דמות שנוצרה מעצם הרגשת הפחד והרגשת הנרדפות האישית והחברתית.
בן אנוש שלא פוחד ומרגיש רדוף אין לו אויב שהוא צריך להילחם בו.
תדמית החייל היא אינה זהותו האמיתית של בן האנוש.
תדמית החייל בצבא ובשדה הקרב אינה משקפת את המציאות האמיתית.
כלומר, חייל זו תדמית ומלחמה היא אשליה.
מסקנה: בשלב זה של תהליך החקירה, הלמידה, וההתפתחות האבולוציונית, האנושות חיה את חייה מתוך אמוציונליות, שנעה בין הרגשות החיוביים והשליליים, במציאות שיש בה טובים ושיש בה רעים, ולכן קיים הצורך בצבא.
שלב התפתחותי מתקדם יותר יהיה שלב שבו בן האנוש יתקן וישנה את אישיותו ויהפוך מאמוציונלי לרגוע ורציונלי שמודע לזהותו, ומתייחס באופן המתאים והבריא לגופו הפיזי ושמותאם למהות ומטרת החיים.
בן אנוש שאישיותו מתוקנת, כלומר שהוא רגוע ורציונלי, לא קיים בו את הרגש הטוב וגם לא קיים בו הרגש הרע, ולכן במציאות זו אין אויבים, ולכן לא יהיה קיים הצורך בחיילים.
סיכום: רק כאשר בן האנוש הוא רגוע, כלומר כשהוא אינו מייצר ומפעיל את רגשותיו הפנימיים, לא הרגשות החיוביים שגורמים לו להרגיש טוב כמו, אהבה, אושר, צחוק, שמחה, הנאה, יצר מיני ועוד, וגם לא את הרגשות השליליים שגורמים לו להרגיש רע כמו, רוע, פחד, הרגשת הנרדפות, דיכאון, חרדה, כעס, לחץ, עצב, צער ועוד, הוא מחובר לעצמו, לזהותו האמיתית, מה שמאפשר לו לפרש ולהבין את המציאות האמיתית שבה הוא נמצא ושבה הוא חי באופן ברור יותר, שפוי יותר.
מלחמה זוהי אשליה והיא משקפת תקופה זמנית שבה אין שלום.
שלום זוהי אשליה והיא משקפת תקופה זמנית שבה אין מלחמה.
רוגע ושלווה זוהי המציאות האמיתית, מציאות יציבה וקבועה שבה אין מלחמה ואין בה שלום.
מציאות של רוגע ושלווה זוהי המציאות האמיתית, מציאות שבה האנושות מבינה את זהותה ואת מהות ומטרת החיים.
המסר במאמר: תדמית החייל משקפת את הרגשת הפחד והרגשת הנרדפות, בחברה שהאנשים בה מרגישים רדופים, שצריכה צבא שיגן עליה מהאויב.
חייל מוכן להקריב את חייו למען האידיאולוגיה שלשמה הוא נשלח לקרב, אבל להיהרג למען אידיאולוגיה כלשהי היא המטרה ההפוכה למהות ומטרת החיים.
לחיים יש להם מהות ויש להם מטרה, הן מהבחינה האבולוציונית קוסמית, אבל בעיקר מהבחינה הרוחנית, לכן בעת התרחשות תופעת המוות לא ניתן יהיה לממש זאת.