פרשת "מטות-מסעי": דיבור ואחריות

פרשת "מטות-מסעי": דיבור ואחריות / מוטי לקסמן, תשס"ט

   "מזלזל באינטליגנציה של הציבור וסבור כי הזיכרון הקולקטיווי בישראל אינו אורך יותר מ-24 שעות. אחרת אי אפשר להבין כיצד יכול היה לפרסם ביום חמישי האחרון, במצח נחושה, הודעה רצופת סתירות שאינה אמת. [...] הזיגזגים שלו מעידים על סתירות שזועקות לשמים.

התנהלותו והודעותיו אפופות באי אמירת אמת ובהצגת מצג שווא לציבור. [...] אם היו לו מעט יושרה וכבוד עצמי, כמצופה מלוחם אמיץ ועתיר הישגים כמוהו, הוא היה לכל הפחות מודה בטעויותיו, מתנצל ומנער את חוצנו מכל הפרשה. במקום זה הוא מעדיף להתחפר ולהסתבך במערכת סתירות על גבול השקר. [...] אבל זאת אינה הבעיה הפרטית שלו. זו בעיה ציבורית" [1].

במקרה התפרסמו דברים אלה השבוע (12/07/09), אבל לער לנעשה בתחום הציבורי אין בכך גילוי מרעיש. נשוא המאמר אינו איש הציבור הראשון, וודאי גם לא האחרון, שהקשר בין חלק מהאמירות והקביעות שלו לאמת, הוא מקרי בלבד.

   ייתכן מאוד שההנחיה: "הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ. לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ" [2], אינה מוכרת לחלק מאנשי הציבור או שפשוט נשתכחה בגלל עומס העבודה והאחריות הציבורית...

   צמד פרשיות השבוע, מטות-מסעי, אינו שוכח ומשתדל להבהיר זאת באופן מלא.

הכתוב בפרשת מטות נפתח בדיון בנודרי נדרים שונים: "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר."

את המושג 'נדר' ניתן להבין כ"התחייבות חמורה כלפי האלוהים לקים דבר-מה מתוך רצונו החופשי" [3].

הכתוב בפרשה אינו ממליץ לנדור נדר או להימנע מכך אלא, כאמור, מפרט נודרים שונים ומחויבותם למלא אחר הנדר: "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" [4]. סופר קהלת מתייחס לכך וטוען: "כַּאֲשֶׁר תִּדֹּר נֶדֶר לֵאלֹהִים אַל תְּאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי אֵין חֵפֶץ בַּכְּסִילִים אֵת אֲשֶׁר תִּדֹּר שַׁלֵּם: טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם" [5]. סופר קהלת חוזר על קביעת התורה שהנודר חייב לקיים את נדרו, אבל מוסיף שעדיף לא לנדור אם אין כוונה לקיים את הנדר. חכמינו חלוקים לגבי הנדר: "ר' מאיר אומר טוב אשר לא תדר, וטוב משניהם מי שהוא נודר ומשלם [...] ר' יהודה אומר טוב אשר לא תדר, וטוב משניהם מי שאינו נודר כל עיקר" [6].

   הכתוב בפרשת "מַטּוֹת" עוסק בנודרים נדר במשמעות, כפי שראינו לעיל, נדר לה', נדר לאלוהים.

נתון זה מעלה בי שתי תמיהות.

   הראשונה, האם נדר לה', שאיננו דבר יומיומי, מצדיק דיון מיוחד וכל כך מפורט בתורה? אחת המשמעויות של נדר לה' היא בהתחייבות להעלות קרבן. האם לא היה מתאים יותר לשלב את הדיון בנדר תוך כדי דיון בכללי תהליך העלאת קורבנות בבית המקדש, בנסיבות ובתנאים לכך? 

   תמיהה שנייה, אדם שאינו נודר נדר, מה טעם יעסוק בדיון בו? ואכן, בדיקת סיפורי המקרא מעלה, שפרט לאזכורי נדר בהקשר לקורבנות הזבח אין סיפורים רבים על נדרים [7].

   אם-כך, איך ניתן להבין מקומו של דיון מפורט כזה בנדרים בפרשת "מַטּוֹת"? לטעמי, הכתוב בפרשת "מַטּוֹת" מכוון להיקף רחב יותר. אנו נמצאים בעולם ההבטחות. האם אנשים מקיימים הבטחות, הבטחות בין אדם לאדם?

הכתוב המקראי מתאר הבטחות שונות. סיפור לבן, יעקב ורחל הוא סיפור קלסי של הבטחה שאינה מקוימת והעולם אינו מתמוטט [8]. לעומת-זאת, מסופר שההבטחות ליעקב וליוסף לקברם בכנען מקוימות [9]. אולי גם את המלכת שלמה אפשר לראות כמילוי הבטחה, למרות שאין במקרא תיאור של הבטחה כזו [10]. אלה אזכורים מועטים, כלומר, המקרא אינו משופע בסיפורים רבים על הבטחות בין בני-אדם.

   אם-כך, מה מניע אותנו לטעון שהכתוב בפרשת "מַטּוֹת" מכוון גם להבטחות בין בני אדם ולא רק לנדרים לה'?

נחזור לפסוק הראשון בפרשת מטות: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'" [11]. תוכן פסוק זה מעורר תמיהה. התמיהה היא במושא הפנייה, "רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת". ביטוי שאין לו אח ורע בכל התורה כמציין מושא פנייה של משה והוא שונה מרוב מושאי הפנייה של משה שהם העם כולו [12]. פסוק זה מעורר תמיהה נוספת: הכתוב מתחיל בפנייה ישירה של משה אל "רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת" ללא הטרמה של הנחיית אלוהים לגבי הנאמר [13].

אין קושי מיוחד לגבי מובנו של הביטוי עצמו "רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת", מקובל שהכוונה היא למנהיגות במובן רחב [14]. אשר לגבי השימוש בביטוי כאן, בפרשת "מַטּוֹת", יש דעות שונות.

יש המקשרים זאת למסופר בהמשך, דיני נדרים. רש"י מקשר זאת לטענה שרק יחיד מומחה, מן ההנהגה יכול להפר נדר [15]. רשב"ם מקשר זאת לנאמר בפרשה השבוע הקודמת בעניין תרומות לבית המקדש בשלושת הרגלים [16]. אחרים מציעים הכנה לתהליך ההתנחלות העתידה בארץ כנען לפי מטות [17].

   ציינו תמיהות אחדות: הדיון בנודרים נדרים בהקשר הנוכחי; הפנייה ל"רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת" ולא לעם וללא הנחיה של אלוהים. מה אנו מציעים כפתרון?

   אמירה בהמשך הפרשה הנדונה מתווה לנו נתיב הסבר: "וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה" [18]. קרתה הסתבכות, משה אינו פונה אל הש"ג, אלא אל המנהיגות הבכירה ודורש מממנה הסבר ונשיאה באחריות.

דרישה בהירה זו של משה מחזירה אותנו אל מושא הפנייה "רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת". לטעמנו, אין זה מקרה שמשה פונה אל המנהיגות. משה יודע שמנהיגות היא קנה מידה ומקור חיקוי להתנהגות העם הפשוט, להתנהלות כל הש"גימלים.

העם לא ילך בדרך הנאותה שמשה מתווה בשם ה' אם המנהיגות לא תהווה דוגמא ולא תישא באחריות.

ואחד הדברים המרכזיים והחשובים למנהיגות וגם לכל אדם, לקיים את אשר הובטח, וודאי את אשר הוצהר כמדיניות מחייבת, כמעט כמו נדר...

דיבור נכוחה ואחריות מלאה למעשים הם בסיס למנהיגות ראויה, ולא כמו האדם שמסופר עליו בפתיח. כך גם לכל אישה ואיש

כמו שכתוב, מושר וגם מורקד: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה" [19].

.

<><><> 

מאטעלע אומר:

לעיתים תנועה בדרך של

ארבעים שנה

במַסְעֵי

חושפת, אולי, את הַמַּטּוֹת

המכוונים לכוון הראוי

אבל הגילוי לא תמיד

מביא לאימוצם  

להתנהגות  ממש...

הארות ומראה מקום

[1] במובאה הושמטו פרטים מזהים, המעוניין לקרוא את כל המאמר יפנה ל: יוסי מלמן,  "נדבק לכיסאו", הארץ חלק ב 12/07/09, עמ' 1.

[2] תהלים טו, ב–ג.

[3] יעקב כנעני, אוצר הלשון העברית כרך יא, ירושלים–רמת-גן תש"ל, 1990, עמ' 3556.

[4] במדבר ל, ג.

[5] קהלת ה, ג–ד.

[6] ויקרא רבה, פרשה לז.

[7] הסיפור הראשון בו מוזכר נדר הוא כאשר יעקב בורח מפני עשו אחיו: "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" (בראשית כח, יב). לאחר הבטחות אלוהים יעקב נודר: "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים: וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" (בראשית כח, כ–כב). בהמשך מסופר שיעקב מתכוון למלא אחר הנדר (בראשית לא, יג).

בחומש ויקרא מוזכר הנדר פעמים אחדות בהקשר להעלאת קורבנות לה', למשל: "וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל: וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף,  (ויקרא ז, טז–יז). ובסיכום בדברים נאמר: "מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה' אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ" (דברים כג, כד).

דיני הנזיר מעלות שוב את הנדר: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'" (במדבר ו, ב).

המלחמה עם מלך ערד מביא נדר נוסף: "וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם: וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה" (במדבר כא, ב–ג).

סיפור בת יפתח הוא תיאור נוסף של נדר לה': שופטים יא, ל–לט.

נדרה של חנה אם שמואל מבטא את הבטחתה למסור בנה לעבודת ה' (שמואל א א).

שימוש ערמומי בנדר נעשה על יד אבשלום שמורד באביו דוד (שמואל ב טו, ז–י).

גם ספר יונה מעלה תיאור של נדר לה' (יונה א, טז; ב, י).

[8] בראשית כט, יח–ל.

[9] בראשית מז, כח–לא; נ, ד–יד, כד–כו; שמות יג, יט.

[10] "כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי תַּחְתָּי כִּי כֵּן אֶעֱשֶׂה הַיּוֹם הַזֶּה" (מלכים א א, ל).

[11] במדבר ל, ב.

[12] הביטויים הנפוצים שמציינים את מושא הפנייה של משה הם "אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל", "אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", "אֶל הָעָם". בנוסף לביטויים נפוצים אלה מצויים ביטויים יחידאים נוספים לציון מושא הפנייה של משה כמו "כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", "כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", "הָעֵדָה".

[13] "והיאך מתחלת הפרשה בדבורו של משה שאין מפורש לו מפי הגבורה? (רשב"ם על אתר); "לא הקדים הכתוב לאמר בכאן, וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל ראשי המטות ואמרת אליהם זה הדבר אשר צוה ה', כמו שאמר [...] בשאר פרשיות" (רמב"ן על אתר).

[14] "מנהיגי השבטים" (יונתן על אתר); "הנשיאים" (רש"י על אתר); "שופטים" (רשב"ם על אתר): "נשיאי הדגלים שהעמידו אותם המטות על דגליהם" (הרמב"ן על אתר).

[15] "חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה ואחר כך לכל בני ישראל [...] ומה ראה לאומרה כאן, למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה ואם אין יחיד מומחה מפר בשלשה הדיוטות (רש"י על אתר) כך גם רבנו בחיי. כך גם הרמב"ן שמוסיף גם : "ואולי צריך להעלים אלה החוקים מהם שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, אבל לחכמי ישראל ראשי שבטיהם לימד המשפט" (רמב"ן על אתר).

[16] "למעלה כתוב אלה תעשו לי"י במועדיכם לבד מנדריכם ונדבתיכם, שאתם צריכין להביא באחד משלש רגלים [...] הלך משה ודבר אל ראשי המטות, [...] כלומר לא יאחר את נדרו עד לאחר הרְגַלים (רשב"ם על אתר).

[17] וראשי המטות לבני ישראל, הם נשיאי הדגלים שהעמידו אותם המטות על דגליהם [...], ואפשר שהיו הנזכרים בפרשת הנחלה אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ (להלן לד יז), או שהיו אחרים, כי שם ידבר הכתוב על העתיד כי בעת חלוק הארץ יהיו הנזכרים חיים ויעמדו עליהם" (רמב"ן על אתר).

[18] במדבר לא, יד. ההקשר בו מופיעה אמירה זו נושא עמו בעייתיות רבה. כוונתי למלחמת החומרה בבני מדין, ובהסתבכות החמורה מבחינה ערכית שם, סיפור זה מחייב דיון אחר ומיוחד ולא כאן המקום להתייחס לכך (במדבר לא, א–נד).

[19] תהלים לד, יג–יד.