פרשת במדבר: מורשת מוצא ותפקוד במציאות

פרשת במדבר: מורשת מוצא ותפקוד במציאות / מוטי לקסמן, תשע"א

בכניסה למרכז הספורט ישבה תרצה ועסקה בניירות שונים.

רובי נכנס, תרצה שאלה: "אתה הולך לפילאטיס?"

"לא, רק לשחות, יש לי אירוע אחר כך", השיב רובי.

תרצה:"אירוע? שמע איזה אירוע היה לנו אתמול. מפגש נוסטאלגי בבית הספר שחמי ייסד. וגם אני למדתי בו. ישבתי עם נכדתי, שלומדת שם. היא התרגשה, היא הבינה מאיזה אילן נאה היא  צמחה."

הטלפון של תרצה רחש, השיחה הסתיימה.

מאיזה אילן היא צמחה...

ונערות ונערים בהגיעם לגיל מצוות, מקובל שהם עסוקים ב"פרויקט שרשים".

מה זה אומר לגבי חייהם?

שלמה המלך קיבל את מושכות השלטון מידי דוד אביו, האם הוא שמר על הממלכה?

הכהונה החלה באהרון ומאז צאצאיו וצאצאי צאצאיו הם כהנים ולויים.

ולפחות, בבית הכנסת הם זוכים לעליות הראשונות בקריאת התורה.

רק בשל היותם מזרע כוהן או לוי...

משה עיגן את מעמדם ותפקידם של צאצאי אהרון: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת; וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה'" [1].

השאלה מרכזית היא, האם ייחוס אבות או אמהות אמנם מבטיח תפקוד נאות של המשך הדור?

ומשה לא הוריש לאף אחד מבניו את השלטון ורק עליו נאמר: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" [2].

האם זה ההסבר שבניו לא זכו במעמד או בתפקיד?

<> 

פרשת השבוע, פרשת "בַּמִּדְבַּר" זימן לנו דיון זה, כי בה שוב עולה המעמד שבא בירושה.

נערך מפקד וסוכם: "אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם כָּל פְּקוּדֵי הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים" [3].

סיכום זה עשוי להביאנו למסקנה שאכן "כָּל יֹצֵא צָבָא" נפקד, ולא היא: "וְהַלְוִיִּם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" [4].

למה הַלְוִיִּם לֹא הָתְפָּקְדוּ, כמו כל בני ישראל?

הכתוב מבאר: בני שבט לוי כן הָתְפָּקְדוּ, אבל בתהליך נפרד. כל זאת כדי "לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן" [5]. בני שבט לוי הופקדו על עבודת המשכן ולכן לא נמנו על מאגר כוחות הלוחמים בעת ההיא [6].

הכתוב מתאר כאן הבדלה, הבדלה בין בני-אדם, מבחינת תפקודם בחברה [7].

מדוע דווקא בני לוי הובדלו (8)?

נבדוק זאת שלב אחר שלב.

ההסבר הכתוב קושר את היבדלותם של בני שבט לוי בהיותם צאצאי אהרון, הכהן הראשון, אחי משה: "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי" [9]. גם בפרשת השבוע, פרשת "בַּמִּדְבַּר" מצוין נימוק זה: "אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים הַמְּשֻׁחִים אֲשֶׁר מִלֵּא יָדָם לְכַהֵן" [10].

שוב, ייחוס אבות, שוב קישור לשורשים.

זו הנמקה גנטית בלבד.

אבל, גם ייחוס אבות כדאי לבדוק.

ובכן, האב הקדמון לשבט כולו הוא לֵוִי, הבן השלישי ללאה וליעקב [11].

מה אפשר ללמוד ממנו?

"וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר" [12].

יעקב, אבי השבטים, אינו נרתע מלהביע מחאה חריפה, אמנם לאחר זמן רב.

בברכתו את הבנים, לפני מותו, יעקב קובע מפורשות: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם: בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" [13].

זו דמותו של לֵוִי, האב הקדמון.

האם מדמות כזו ניתן לרשת גנים מתאימים לעבודה בקודש?

איך אומרים?  עם ברכה כזו לא צריך קללות...

יתר-על-כן, מורשת כוחנית-אלימה זו מתוארת גם לאחר דורות.

לאחר חטא העגל מתואר: "וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַה' אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי: וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ. וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ" [14].

כנראה מורשת האב הקדמון פועמת בתפקוד הצאצאים!

אבל, מורשת כזו ונטיות כוחניות-אלימות כאלה הם בסיס ראוי כדי לתפקד היטב בפולחן הקדוש?

איך נבין זאת?

לשונות רעות יאמרו: מה הבעיה? הרי משה הוא בן לאב ולאם משבט לוי [15] והוא כנראה מכיר היטב את הג'מעה, את החבר'ה.

משה יודע שאותם, כדאי, כנראה, להחזיק קרוב, ובעיקר לא להפקיד בידיהם נשק!

בכל-אופן, לאחר הקביעה: האם עצם ההשתייכות הגנטית היא תנאי הכרחי מספיק למעמד, לתפקוד ולזכויות?

יחזקאל הנביא אינו סבור כך: "וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם נְאֻם אֲדֹנָי ה': הֵמָּה יָבֹאוּ אֶל מִקְדָּשִׁי וְהֵמָּה יִקְרְבוּ אֶל שֻׁלְחָנִי לְשָׁרְתֵנִי וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי" [16].

עצם ההשתייכות הגנטית היא אמנם תנאי הכרחי אבל היא אינה בבחינת תנאי מספיק למעמד ולתפקוד [17].

רק "הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי", רק הם ראויים לתפקוד ולמעמד [18].

גם בתרבות היהודית לדורותיה לא הסתפקו אך ורק בגנטיקה כדי לקבוע מעמד של הבדלה משאר העם, ואף להקניית זכויות-יתר לעד!

בשום-פנים ואופן לא.

זכויות-יתר ומעמד מיוחד מוצדקים קודם כל על ידי מילוי חובות, ותפקוד הולם!!!

אמר קזבלן, "בשביל  כבוד צריך לעבוד", גם כאן, הלווים מצווים: לשמור על התורה, לקיים מצוותיה, להתנהג בקדושה, להורות משפט, להדריך העם כולו לאמונה, לתורה לחכמה.

ומה שחשוב יותר, זכויות מוקנות אך ורק ללווים שעשו תפקידם נאמנה.

"כהנים ולוים נחלקו למשמרות וזמן קבוע היה להם לישן ואם מצאו ממונה שישן יותר חובטו במקל ושורף בגדיו" [19].

"לוי העובר על זה ולא שר על הקרבן ביומו הקבוע לו, כי ימים קבועים להם לפי חילוק המשמרות, אלא ששתק, ביטל עשה זה. וענשו גדול מאד, שנראה כמי שאינו חפץ בכבוד עבודת ה', ועל כן ימנענו האל מכבוד. ואשר יחפוץ מן הלוים בעבודת בוראו, החיים והשלום והברכה והכבוד יהיו אתו"[20].

לסיכום, אין לנו הסבר טוב, מדוע דווקא צאצאי אהרון בן עמרם משבט לוי נבחרו לכהן בקודש.

אבל, כפי שראינו לעיל, דבר אחד ברור: כהן או לוי יכול להיות רק מי שהוא מזרע אהרון. אבל, כאמור זה תנאי הכרחי לא מספיק. כהן או לוי לא ימלא תפקיד רק בגלל שהוא צאצא של מזרע אהרון. אם תפקודו לקוי, שגוי או לא הולם, אותו אדם לא יתפקד ככוהן או כלוי בפולחן.

במלים אחרות, הדיון מלמדנו דבר חשוב ביותר.

הורים מסורים ומוצלחים הם בהחלט מקור להרגשה טובה, ואף לגאווה אישית מוצדקת; כך לנכדת תרצה יש סיבה מוצדקת לשמוח בסבא-רבה כזה [21].

הורים שאינם מתפקדים באופן חיובי, הם לעיתים קרובות נטל על הצאצאים.

אבל, בשני המקרים הם אינם בבחינת הצדקה לתפקוד הצאצאים.

לא יכולתי לקבוע מי ילד ויוליד אותי.

זה נתון.

במורשת המשפחתית שלי יש וודאי הסבר מסוים לתפקודי בחיים.

אבל, וזה החשוב וזה העיקר, אין לתלות בהם את הצלחותיי וודאי לא את כישלונותיי.

הם אינם בבחינת תירוץ וודאי לא סיבה.

האחריות על מעשי, על תגובותיי ועל תפקודי היא עלי בלבד!

רק בידי לעצב, לפתח ואף לשנות את תפקודי ואת התנהגותי במציאות, בחברה ובסביבה.

ומורשת המוצא, זיכרון אבא ואמא שוכנים בלב פנימה, עמוק-עמוק בלב, וזורמים בעורקי ובוורידי.

<><><><><> 

הבהרות ומראה מקום

[1] דברים לא, ט.

[2] במדבר יב, ג.

[3] במדבר ב, לב.

[4] במדבר ב, לג.

[5] במדבר ג, ז וגם בהמשך הפרק.

[6] המונח "צָבָא" מופיע גם בהתייחסות לבני לוי, אבל בתוספת: "כָּל בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד (במדבר ד, ג); "כָּל הַבָּא לִצְבֹא צָבָא לַעֲבֹד עֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד" (שם, כג); "כָּל הַבָּא לַצָּבָא לַעֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד" (שם, לה).

[7] ייתכן מאוד שזה אחד המקורות לטענה שבני הישיבות הם "צבא השם", הם "ממיתים עצמם באוהלה של תורה" ולכן הם צריכים להיות פטורים מחובת השירות הביטחוני.

[8] "אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר א, מט).

[9] שמות כח, א.

[10] במדבר ג, ג.

[11] בראשית כט, לד.

[12] בראשית לד, כה.

[13] בראשית מט, ה–ז. האם "ברכת" יעקב קשורה לנתון ששבט לוי לא זכה בנחלה, כמו שאר השבטים: "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן.וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו ה' הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ" (דברים יח, א–ב).

[14] שמות לב, כו–כח.

[15] "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי. וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן" (שמות ב, א–ב).

[16] יחזקאל מד, טו­–טז.

[17] תמהני, אולי זה אחד המניעים לנרגנות ולהתקוממות של קורח ועדתו כנגד מנהיגות בני עמרם (במדבר טז, א–ג).

[18] "זה יותן לכהנים המקודשים המשמשים במזבח והם מבני צדוק כהן גדול אשר שמרו משמרת ה' ולא זזו ממנה [...] אשר לא תעו מה' לעבוד עבודת הפסילים בזמן שתעו בני ישראל כאשר תעו שאר הכהנים בני לוי שעשו עבודת העם לפני הפסילים" (מצודת דוד יחזקאל פרק מח פסוק יא).

[19] רמב"ם, משנה למלך, הלכות בית הבחירה ח, ו.

[20] ספר החינוך, שצד.

[21] ראה פתיחת הדיון.