פרשת בלק: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" ?

פרשת בלק: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" ? / מוטי לקסמן, תשס"ט.

דוד בן גוריון ראש הממשלה הראשון טען: "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים" [1]. האין בביטוי זה חיוב "בבדידות העצמית" הזו? אפשר אכן להבין זאת כך. וגם בימינו אפשר לקרוא דברים ברוח זו [2]. זה וודאי לא מפליא. הרי הפסוק "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" כתוב בתורה באופן מפורש.

למרות זאת, משה שרת, שהיה שר החוץ, לא התלהב מנוסח מוחלט זה וטען כלפי בן גוריון: "אלה "הדיבורים שאתה מפליט בעידנא דריתחא על 'אום שמום'. אני בטוח כי אלמלא החלטת העצרת ב- 1947, לא הייתה מדינת ישראל קמה ב-1948 [...] אפשרויות אחרות [...] אינן צריכות לטשטש ולהעלים מעיננו את הזיקה הישירה והבלתי אמצעית שבין הכרזת נובמבר 1947 בניו-יורק, והכרזת מאי 1948 בתל-אביב" [3].

הפסוק שפתח את דיוננו כתוב, כפי שוודאי ברור לרבים, בפרשת השבוע, פרשת "בָּלָק". האמירה הכוללת והמוחלטת בוטאה על ידי בלעם שנדרש לקלל "וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה" [4]. בלעם נשמע לקול אלהים "וַהֲשִׁבֹתִי  אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֵלָי" [5], ובמקום לקלל מברך את עם ישראל שלוש פעמים [6].

והנה, למרות זאת, בלעם אינו נתפס כדמות חיובית.

כבר בתורה מואשם בלעם בסטייה של בני ישראל: "הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה' עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה'" [7]. במקום אחר מתייחס הכתוב לכוונות הלב השליליות של בלעם: "וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה'  אֱלֹהֶיךָ" [8].

גם בפרשנות נמצא שניות זו.

מצד אחד

"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה (דברים לד י). בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, ומנו בלעם, וגם שלשה דברים היה בלעם גדול ממשה [9] אמרו כי משה רבינו ע"ה לא היה יודע אימתי הקב"ה רוצה לדבר עמו, אבל בלעם היה יודע אימתי הקב"ה רוצה לדבר עמו, שנאמר ויודע דעת עליון, משה רבינו ע"ה לא היה מביט בשכינה, אבל בלעם היה מביט, שנאמר ומחזה שדי יחזה, למשה לא היתה השכינה מדברת עמו כל מה שירצה, אבל בלעם היה יודע אימתי הקב"ה רוצה לדבר עמו, שנאמר נופל וגלוי עינים, שהיה מכיל עצמו בשכינה ומיד מגלין עיניו ומדבר עם השכינה" [10].

מן הצד האחר

"דע כי בהיות בלעם הרשע מעלה נפשו בעליונים, [..] שהיה צופה בהם כדי להמשיך עליהם כוונתו ומחשבתו הרעה. אבל יי' יתברך היודע ומבין כל הכוונות ראה רוע שיעור כוונתו ומחשבתו הרעה לקלל את ישראל והפכה לטובה. ונאם הגבר שתום העין [שם ג]. היה בעל מום כי ראוי היה לכך" [11]. וגם "זה בלעם הרשע שהיה מברך את ישראל והיה אחד בלבו ואחד בפיו" [12].

אם-כן, בלעם מברך או שהוא מציין כל פגם [13]?

והאמירה הנדונה בזה, האם אמירה זו נושאת עימה ברכה או גנאי?

בהבנת אמירה זו מצויים כיוונים אחדים.

יש המבינים זאת כתיאור מצב: "לבדם הם ואין שאר אומות מתחשבין ומעורבין עמהם" [14].

אחרים מוצאים כאן ביטוי לייחוד החיובי והרצוי של עם-ישראל: למשל, "הם מונהגים בזכות אבותיהם הצדיקים שמשולים להרים ובִזכות אִמותיהם שמשולות לגבעות הנה העם לבדם עתידים לִנחול העולם בשביל שׁבמִנהגי הגוים לא מונהגים" [15]; "אני מסתכל בראשיתם ובתחלת שרשיהם, ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו ע"י אבות ואמהות. [...] לא יהיו נעשין כלה עם שאר האומות, [...]  אינן נמנין עם השאר. [...] וזהו, ובגוים לא יתחשב" [16]. "זאת האומה לבדה, ולא תתערב עם אחרת מתגברת עליה לעזוב תורתו כאשר עשו כל האומות" [17]. "אין עִמו [עִם ה'] גוי אחר שיחשב הוא אליו כמו שיתקבצו עמים רבים ואומות שונות להיות מחנה אחת, אבל אלו [בני ישראל] כולם תורה אחת ומשפט אחד להם וגוי אחד הם, [..] כי כאשר אני רואה אותו עתה שוכן לבדו, כן ישכון לעולמים בטח בדד עין יעקב, והוא יהיה לראש לעולם ואין אומה שתתגבר עליו" [18].

האמנם האמירה הנדונה "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" ראויה לשבח בלבד?

נחזור לרגע קט לדוד בן גוריון בעל האמירה על אי התחשבות בדברי "הגויים". לכאורה, בן גוריון ביטא קבלה מוחלטת של ברכת הבדידות של בלעם. ולא היא, בצד החשיבות שהוא שראה במעשי היהודים הוא לא היסס לגלות עניין רב בתורות זרות לישראל כמו בודהיזם.

ומכיוון אחר, לאחר תום מבצע קדש [19], לא היסס בן גוריון להתחשב בדעת עצרת האו"ם, וכוחות ישראל נסוגו חזרה בסוף מארס 1957.

דברים אלה מלמדים אותנו שבצד ביטוי למעשה הציוני ללא ההחשבות בדברי "גויים" דוד בן גויון התחשב מאוד בעמדת האו"ם וגם ברוח ובמשמעויות של תרבויות אחרות.

כלומר, מתגלה כאן יחס מורכב לאמירה "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב".

נדון בכך.

האם "עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" זה שבח או גנאי?

האם הוצאת בני ישראל ללא התחשבות בהתנגדות פרעה וצבאו יש בה מן הגנאי?

ולעומת זאת, האם אי התחשבות ב"גוי" הגרים אשר בארץ יש בה מן החיוב?

לא זאת ולא זאת.

לא ה"לֹא יִתְחַשָּׁב" קובע את ערכיות האמירה, אלא יעד או מוקד ההתחשבות או ההתייחסות.

אי-החשבות שלמה המלך בתורת ישראל על ידי נישואיו לנשים נכריות, והתעלמותו ממרירות העם בשל המסים הכבדים, הביאו בסופו של דבר לפירוק הממלכה, ולמלכי בית דוד נותר לשלוט רק על יהודה [20].

אכן בלבדיות מוחלטת מבוטאת באמירה הנדונה גם בתפילה: "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו, ורוממתנו מכל הלשונות, וקדשתנו במצותיך. וקרבתנו מלכנו לעבודתך, ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת" [21].

קבלת משמעות הבלבדיות המוחלטת, ללא ביקורת, ללא סייג וללא התאמה יוצרת עמדה של התנשאות שעשויה להביא לאסון [22].

ההתחשבות אינה מוגבלת לעמים וגויים אחרים. את המונח "וּבַגּוֹיִם" אני מציע להחיל גם לחבורה, לבני אדם, לאמונה ולדרך חיים.

הנער הגדל בשכונת עוני שיש בה גם אלימות ופשע ואינו מתחשב ב"דעת הקהל" אלא הולך, למרות הסביבה הלוחצת, בנתיב האור, יגביר אור גם לאחרים.

אמונה בצדקת דרך שיש בה עמדות ערכיות והתנהגות אנושיות, למרות פיתויים מידיים  של אופנה זמנית וריקה עשויה להמעיט את השפעת סדום הרשעה.

האם בלעם ברך את עם ישראל באמירה "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב"?

כמו השניות בראיית דמותו של בלעם במסורת, כך גם שניות באמירה.

המשמעות החיובית או השלילית אינה באמירה עצמה, אלא ביישומה בהתאם לנסיבות, לתכנים ולערכים.

היש אמירה חכמה יותר?

הארות ומראה מקום

[1] נאום במסדר צה"ל ביום העצמאות, רמת-גן 27/04/1955 בקישור [http://bengurionblog.blogspot.com].

[2] ראה למשל מאמרו של משה ארנס בשם: "לא לוותר לאובמה", הארץ 30/06/09, עמ' 1.

[3] בקישור המצוין בהערה 1.

[4] במדבר כב, ו.

[5] שם, ח.

[6] "וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם מֶה עָשִׂיתָ לִי לָקֹב אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ" (במדבר כג, יא). "וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם גַּם קֹב לֹא תִקֳּבֶנּוּ גַּם בָּרֵךְ לֹא תְבָרֲכֶנּוּ" (שם, כה). "וַיִּחַר אַף בָּלָק אֶל בִּלְעָם וַיִּסְפֹּק אֶת כַּפָּיו וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים" (במדבר כד, י).

[7] במדבר לא, טז.

[8] דברים כג, ו.

[9] הדגשות הכתוב הן שלי, מוטי.

[10] מדרש אגדה [בובר], במדבר כד, טז.

[11] ריקאנטי, במדבר, ב–ג.

[12] רבינו בחיי דברים פרק כט.

[13] דיון מקיף בסוגיה מצוי במאמר בשם: "האומנם בלעם ברך?", בקישור הבא: [http://www.notes.co.il/moti/45806.asp]

[14] רשב"ם על אתר.

[15] יונתן על אתר.

[16] רש"י על אתר.

[17] ראב"ע על אתר.

[18] רמב"ן על אתר. באופן דומה גם חזקוני ורבינו בחיי על אתר.

[19] 29/10/1956, הצנחת צנחנים ישראלים במיתלה ציינה את תחילת המבצע נגד מצריים שהלאימה את תעלת סואץ.

[20] למעשה גם שבט שמעון נכלל בממלכת יהודה.

[21] סדר רב עמרם גאון (הרפנס) סדר תפילת המועדות.

[22] זו היתה האפוריה במצב הלאומי לאחר מלחמת ששת הימים, שכונתה אחר כך "קונספציה". "עיוורון" לאומי של התנשאות יהירה שהביאה עלינו את יום כיפור הנורא.