הילד נחבט מפינת השולחן. ישוב על מקומו וממרר בבכי.
תרחיש א': ניגשת הסבתא, אוחזת בפרק ידו הזעיר ומפטירה כלפי השולחן: 'פויה שולחן! איך אתה מעז?' ואומרת לפעוט, 'לא קרה כלום, אל תבכה. בוא, נחזיר לו.'
תרחיש ב': ניגשת אמא אל הרך ומחבקת. אומרת לו: 'כואב. מאוד כואב, נכון? אני יודעת.' והוא בוכה. והיא איתו.
הכאב הוא חלק מהחיים. בתור התחלה כדאי פשוט לתת לעצמנו לחוות אותו. מתעוררים רגשות. רגש זה טוב! יש לחוש אותו ולהתבונן בו.
ההומאופתיה תופסת את הכאב וכן כל תסמין אחר שהמטופל מציג ככלי בדרך לריפוי.
תכליתו החשובה ביותר של התסמין היא הצלת החיים שלנו. ניתן לחשוב עליו כעל "ונטיל" שדרכו מבטא הגוף את חוסר האיזון הפנימי- המחלה.
הסימפטום אינו המחלה. מבחינה הומאופתית, המחלה היא הקושי שלנו להתמודד עם שינויים, להגיב אליהם בגמישות.
היכולת לכאוב היא בריאות.
במהלך הריפוי ההומאופתי חוזרים כאבים ישנים ויש לנו הזדמנות לכאוב אותם במלואם ללא משככים ומסיחי דעת כאלה ואחרים, וכך להיפטר מהם מהיסוד. הסימפטום הוא כמו צעקה של הכוח החיוני שבתוכנו, שבאה להתריע על יציאה מאיזון. בטיפול ההומאופתי מקשיבים לצעקה : מתי כואב, מהם אופי הכאב ועוצמתו, מה מעורר את הכאב וכד'. בכך שנחווה את הכאב ולא נטשטש אותו, נזכה לחוות את החוויה במלואה ולהתגבר עליה. זאת בניגוד לכאב שלא בא לידי ביטוי ומחריף את המחלה.
כאשר אנחנו לא מאפשרים לכאב להיות, אנחנו מחלישים את עצמנו.
נחזור לפעוט;
תרחיש א' דומה לשימוש במשככי כאבים . זיהינו את הכאב כאויב ואנחנו רוצים לתקוף אותו ולהעלים אותו. אנחנו נלחמים בו. לא נותנים לו מקום וזמן לא נותנים לו ללמד אותנו משהו.
סבתא (על אף כוונותיה הטובות, גישתה היא תוצאה של חינוך לקוי דורות על דורות), נטעה בילד תחושה שהוא חלש ונמצא בעולם מסוכן, מוקף אויבים שיכולים להזיק לו. יתר על כן, הוא למד שהדרך הנכונה לנהוג בהם היא לתקוף אותם.
הוא קורבן.
הוא למד להאשים במקום לקחת אחריות.
אחד הדברים המזיקים ביותר בתרחיש הזה הוא שהילד למד לפחד מן הכאב.
הכאב, תכונתו שהוא כואב, ואז עובר.
הפחד לעומתו, וכן הכעס, הטינה, האשמה וההאשמה נטמעים, מכים שורשים, נובטים וצומחים למימדים מחרידים חסרי כל פרופורציה למאורע המקורי ויש להם השלכות עצומות על חיינו בהמשך.
תרחיש ב' טומן בחובו הזדמנות למספר דברים;
ראשית, הילד לומד שכאב זה בסדר. זה כואב, נכון, אבל אם נחוש בו ונקבל תמיכה בזמן שהוא ישנו, בסוף הוא יעבור. תחושת הסיפוק שהוא יחוש אחרי שעבר את החוויה הזו בלי הפרעה היא גדולה, גם אם אינה מודעת. הוא לא לבד עם הכאב. הנה, אמא איתו. וכמה שהיא חזקה, אוהבת ותומכת. כנראה שהכול בסדר. בוכה וכואב עד שעובר. זה יכול להיות עניין של שניות. וזה יכול להיות ארוך יותר.
חשוב שאמא תוכל להכיל את הכאב ולהיות עם הילד כשהוא חווה אותו.
יתרה מכך, אנחנו מעודדים את הבכי. זה טוב לבכות כשכואב. דרך אגב, כל דרך לביטוי הכאב היא לגיטימית, זה לא חייב להיות רק בכי. הרעיון הוא שאמא תתמוך לגמרי בתהליך הפורקן של הילד שלה וייתכן אפילו שתעצים אותו בכך שתעודד אותו לבטא את רגשותיו.
בסיטואציה כזאת אין אשמים, אין קורבנות ואין אויבים מסוכנים.
זוהי בריאות. היכולת להתמודד עם חוויית הכאב היא חלק ממהלך בריא של חיים, והיא מחזקת את המערכת.
בריאות מבחינה הומאופתית היא מצב בו יש לך את כל מה שאתה רוצה ואתה רוצה את כל מה שיש לך. שום סימפטום לא עומד בדרכך למילוי הייעוד הנעלה שלך כאדם בעולם.
לך החופש לבחור.
ישנו עקרון הומאופתי נוסף המשתקף בחינוך ילדים והוא עקרון האינדיבידואליזציה;
"חנוך לנער על-פי דרכו גם כי-יזקין לא יסור ממנה" (משלי, כ"ב, ו').
הפירוש כפי שאני מבינה אותו הוא שיש לחנך כל ילד על פי תכונותיו ואיכויותיו המיוחדות לו, ולא להחיל שיטה אחת שווה על כל הילדים כולם. רק כאשר הילד לומד בדרך המתאימה לו, החומר ייקלט באמת בתוכו, וכפי שכתוב- גם כשיזקין הלימוד עדיין יהיה בתוכו.
כל ילד זקוק לדרך מיוחדת בה ידברו איתו, ילַמדו אותו ויחנכו אותו.
כך גם מתבוננת ההומאופתיה על האנשים המגיעים לטיפול;
כל אדם זקוק לרמדי מיוחדת עבורו, שתדבר בשפתו ותיקלט על ידו ובכך תעורר את כוח הריפוי הנמצא בתוכו.
לצורך העניין, נאמר שייתכן שלטיפול יגיעו שלושה אנשים שונים, ששלושתם סובלים מאותה בעיה ראשית – מיגרנה. קרוב לוודאי שכל אחד מהם יקבל רמדי הומאופתית אחרת, כי תמונת המחלה הכללית שלהם שונה, קרי, תחושותיהם המיוחדות בזמן המיגרנה, הסיטואציה הרגשית בה הם נתונים ותחושותיהם הכלליות יותר. הגוף והנפש מדברים בשפה מסוימת, ההומאופת מקשיב, מצייר את תמונת המחלה ומתאים את הרמדי לתמונה המתקבלת, כך שהרמדי תהיה מספיק דומה לעורר את תהליך הריפוי של הכוח החיוני.
באותה מידה, ייתכן שכדי ללמד שלושה ילדים שונים על הצורך להיזהר בקרבת הכביש, יהיה צורך בשלוש גישות שונות מבחינת טון הדיבור, תוכן השיחה וכל הניואנסים שבתוך השיחה.
ההומאופתיה היא דרך חיים. היא עוזרת לילד לצמוח מתוך המחלה, מחזקת אותו ומעוררת את כוחות הריפוי שבתוכו. ניתן להיעזר בהומאופתיה במצבים של מחלות אקוטיות כמו דלקות אוזניים, דלקות עיניים, שפעות חוזרות, כמו גם בקשיים שמתעוררים בתקופות מורכבות בחיי הילד – בקיעת שיניים, הולדת אח, כניסה לגן ולמעשה בכל סוג של יציאה מהאיזון הפנימי.