פרשת חוקת: לשיר באמונה למים חיים

פרשת חוקת: לשיר באמונה למים חיים / מוטי לקסמן, תשס"ט

   פרשת השבוע, פרשת "חֻקַּת" מזמנת לקורא נושאים רבים לדיון [1]. נפנה עיונינו לפרק כא בפרשה הכולל רשימת ציוני דרך המסע של בני ישראל [2]. רשימת ציוני דרך המסע נפתחת לאחר תיאור התנכלות הכנעני ומכת הנחשים [3]. הרשימה נמשכת עד לשירת הבאר [4] ומשם עד לפירוט בקשת המעבר של בני ישראל בשטח האמורי, שהסירוב מביא למלחמה בין ישראל לאמורי [5].

מאבקים וביניהן תנועה במסע או להיפך תנועה במסע ארוך ומידי פעם גם מאבקים. צירוף המסע והמאבקים ניתן להבנה: עם חדש נע במרחב ולא כל היושבים בדרך מתלהבים ומתפתחות אי-הבנות גם מלחמות.

   והנה בין תיאור מסלול המסע ובין המאבקים מופיעים פתאום הפסוקים הבאים: "אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת. / עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ. / בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים / כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם

בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם" [6]. עשינו שימוש במילה "פתאום" כי מיקום שירה על באר בהקשר המתואר נראית חריגה. אכן, רש"י מנסח תמיהה: "ומה ראה ליכתב כאן, אלא הענין הזה נדרש למעלה הימנו." [7].

   פרשנים מציעים הסברים שונים לכך. רש"י עצמו מניח שהשירה היא לבאר, "זאת היא הבאר אשר חפרוה שרים משה ואהרן" [8]. האמנם משה ואהרון חפרו באר במו ידיהם? קשה להניח שזו כוונת הכתוב. ניתן, אולי, לראות בכך ייחוס כללי כמו שאומרים למשל, 'ראש העיר בנה את הטיילת' [9]. כוון פרשני זה מעביר את מוקד השירה מן הבאר אל משה ואהרון, וכך, למשל, מציע הכלי יקר: "מאחר שלא נאמר אז ישיר משה ובני ישראל, [...] שמע מינה שבני ישראל אמרו שירה זו על משה שחזרה הבאר בזכותו אחר שפסקה במיתת מרים, ומטעם זה לא נזכרה מרים בשירה זו ונזכר משה שנאמר: בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים / כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק, ואין מחוקק אלא משה" [10]. דבריו של כלי יקר מאירים על שני עניינים חדשים: א. בני-ישראל שרו את השירה מיוזמתם ללא משה. ב. הבאר מקושרת למרים שגם סיפור מותה מתואר בפרשה הנדנה בזה. קישור הבאר למרים מופיע גם בדברי פרשנים אחרים [11].

   קוראים אחרים מציעים הרחבה אחרת לשירה במובן שזו שירה לעידוד העבודה: שירת באר זו היא מקרה פרטי של שירת עבודה "שירת העובדים והעושים במלאכה כדי להנעים לעצמם את הזמן וכדי לעודד את עצמם בעבודתם" [12].

   אבל, לפי ההקשר המסופר בני ישראל לא נמצאים ליד באר אלא במקום שנקרא באר: "וּמִשָּׁם בְּאֵרָה הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר ה' לְמֹשֶׁה אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם" [13].

הדיון עד כה מעלה קשיים שונים בהבנה בדרך הפשט של הכתוב.

דרך אחת להבין את השירה היא, כמו שראינו לעיל, מעין שיר תודה למשה ולאהרון [14].

הפעם ננוע לכוון אחר.

   חריגות אחת של השירה הנוכחית שמשה אינו מעורב בה. אבל ישנם אפיונים נוספים ולפיהם שירת עֲלִי בְאֵר אינה דומה לשירות אחרות.

   נבחן תכנים של שירות אחרות.

   שירות אחדות באות להודות על ניצחון על אויבים או על מצוקה. שירת הים לאחר היציאה ממצריים מודה על מפלת המצרים: "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" [15], דבורה שרה לאחר הניצחון בקרב: "וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר. בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרֲכוּ ה'" [16]. בנות ישראל שרות לאחר ניצחון דוד על גלית: "וַיְהִי בְּבוֹאָם בְּשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל עָרֵי יִשְׂרָאֵל לָשִׁיר וְהַמְּחֹלוֹת לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים:

וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת וַתֹּאמַרְןָ הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו" [17]. כך שר גם דוד: "וַיְדַבֵּר דָּוִד לַה' אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיוֹם הִצִּיל ה' אֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל" [18].

   שירות רבות אחרות באות להודות לה' באופן כללי, למשל: "רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּה' לַיְשָׁרִים נָאוָה תְהִלָּה. הוֹדוּ לַה' בְּכִנּוֹר בְּנֵבֶל עָשׂוֹר זַמְּרוּ לוֹ. שִׁירוּ לוֹ שִׁיר חָדָשׁ הֵיטִיבוּ נַגֵּן בִּתְרוּעָה" [19].

והנה פה בפרשת "חֻקַּת", הנמען המפורש אינו ה', אין כאן תודה על ניצחון, וכאמור העם שר ביזמתו.

   מדוע?

   לא ייפלא אם אומר שאין לי תשובה מדוע העם שר. אני יכול רק לנסות להבין את מיקומה המיוחד של השירה המיוחדת הזו.

   הבה נפנה את תשומת-לבנו לשירה עצמה. מתי שרים? בדיון לעיל הצגנו כוון של תודה. אבל יש בכוחה של שירה גם להעביר את השר מן המקום או מן הנסיבות בו הוא נמצא לאווירה או למצב-רוח אחר לחלוטין, להפוך את החולין את היומיומי לחג כמו ששרה לנו נעמי שמר: "יש לי יום יום חג / יש לי חג יום יום / יש לי יום יום חג / הללויה" [20]. וזו בהחלט אחת האפשרויות של עם כאשר הוא נע במסע ארוך ומעיק, כאשר עליו להילחם, לעשות מידי פעם הפוגה ולפתוח בשירה שאינה קשורה ישירות לנסיבות, אלא פשוט לשיר בשמחה ובהתלהבות כדי להתמלא תקווה וחיות. לשיר על באר שיש מים חיים.

   "הַשִּׁירָה הַזֹּאת. / עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ" מורה לי, האמינו, גם לך – בכל מצב ובכל מקום כדאי וחשוב לשיר: "שִׁירוּ לוֹ שִׁיר חָדָשׁ הֵיטִיבוּ נַגֵּן בִּתְרוּעָה: [21]. נשיר, נאמין ונתחדש: "לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב / לשיר אותו בכח, לשיר אותו בכאב / לשמוע חלילים ברוח החופשית / ולהתחיל מבראשית." [22].

הארות ומראה מקום

[1] סיפור פרה אדומה, טיהור טומאת מת, מות מרים, קובלנות בני-ישראל על העדר מים, משה מכה בסלע, אדום מסרב לאפשר מעבר לבני ישראל, מות אהרון ואבל העם, הכנעני מתנכל לבני ישראל, טענות נוספות של בני ישראל, מכת נחשים, מלחמת ישראל באמורי.

[2] "וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּאֹבֹת. וַיִּסְעוּ מֵאֹבֹת וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מוֹאָב [...]  מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ בְּנַחַל זָרֶד. מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ מֵעֵבֶר אַרְנוֹן [...] וּמִשָּׁם בְּאֵרָה [...] וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה. וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת. וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה" (במדבר כא, י–כ) וגם "וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ" (במדבר כב, א).

[3] במדבר כא, א–ט.

[4] שם, יז–יח.

[5] שם, כא–לה.

[6] שם, יז–יח.

[7] רש"י, במדבר כא,  יז.

[8] שם, יח.

[9] "והם לא חפרו אותה בכלי חפירה רגילים אלא "בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם" ... במטהו של משה ואהרון נעשו נסים הרבה, וגם נס זה של הבאר נעשה במטה זה" (יחיאל צבי מושקוביץ, ספר במדבר, סדרת דעת מקרא, ירושלים תשנ"ד, עמ' רס).

[10] כלי יקר, במדבר כא,  יז.

[11] "הנה אז שִׁבח ישׂראל את שבח השירה הזאת בזמן שׁהִתכסתה וחזרה הבאר שניתנה להם בזכותה של מִרים עלי באר עלי באר היו מזמרים לה והיא עולה" (יונתן לפסוק יז); "באר בזכות מרים היתה" (פתרון תורה, פרשת האזינו, עמ' 320).

[12] "[בין] הערבים הנודדים במדבר [קיימים] שירים דומים בתכנם ובמקצבם לשירת הבאר, כגון השיר הערבי (בתרגום לעברית): 'עלי באר / זרמי בשפע / שתו ואל תבזוה / במטה חפרנוה' (אמנון שילוח, "שירת הבאר", בתוך יעקב מילגרום ויצחק אבישור, ספר במדבר, סדרת עולם התנ"ך, תל אביב 1993, עמ' 130–132). עיון מפורט שם יגלה שבשיר הערבי המצוטט אכן הבאר היא המושא שאליו ועליו שרים. ובשירת הבאר שלנו למרות הכותרת, לא הבאר היא המושא הישיר לשירה.

[13] במדבר כא, טז.

[14] כך נהגנו אף אנו בדיון "באר ומנהיגות", תשס"ח בקישור [http://www.notes.co.il/moti/45560.asp]

[15] שמות טו, א.

[16] שופטים ה, א–ב.

[17] שמ"א יח, ו–ז.

[18] שמ"ב כב, א.

[19] תהלים לג, א–ג.

[20] נעמי שמר, יש לי חג.

[21] תהלים לג, ג.

[22] נעמי שמר, החגיגה נגמרת.