זה רק אוכל

זה רק אוכל/ נגה פסוכשהחלטתי ללכת לסדנת סופשבוע לנשים - על תזונה, אכילה נכונה ומודעות גוף נפש אצל נגה שמש, לא ידעתי מה מצפה לי. אחרי שנים שאני נמנעת מלהיפגש עם דיאטנית, היום אני בדרך לסדנה. אפילו כשהציעו לי פגישות חינם מהחדר כושר נמנעתי, אבל הפעם... הפעם נראה לי שיהיה אחרת. אולי הצירוף של "מודעות גוף נפש" עניין אותי. מה שחשוב שיצאתי למסע.

כשהגעתי לסדנה התחלנו בסבב היכרות, שיתפנו מה מציק לנו ובעיקר הקשבתי לאחרות ותהייתי איך אישה שנראה לי כל כך יפה, חושבת על עצמה שהיא כל כך לא יפה. תהייתי אם אחרים חשבו אותו הדבר עלי כשדיברתי. אני משתדלת לא לתת לחיצוניות יותר מידי מקום בחיי, אבל עובדה, היא מפריעה לי. והנה פה בסדנה אני מגלה שיש לי חברות לאותה בעיה. בעצם זו צרה גדולה - המראה מפריע לנו, ואנחנו כאן לשנות. הרצון האישי של כל אחת, מתחבר לרצון אחד גדול של כולן. תחושת כוח אופפת את כולנו. אני כבר לא לבד בדרך, בכוחות משותפים אנחנו יוצאות למסע. ונראה לי שמחכה לי בשלושה ימים הקרובים הרפתקה. באופן אינטנסיבי ומשמעותי, אך עם זאת גם רגוע ומרגיע שכזה, המשכנו למדיטציה. דרך הנפש ודרך דמיון מודרך ועוד כלים שנגה נתנה, התעמקנו בתהליך והתקרבתי אל עצמי ברוגע ובלי לפחד. 
אכלנו ביחד ארוחת ערב, בכל פעם קיבלנו משימות מאוד מעניינות ולא מגבילות לגבי הארוחה ואיך אנחנו עם האוכל הפעם. אם זה לאכול בדרך אחרת, או לא לדבר בזמן הארוחה, ללעוס יותר, לאכול פחות – את אלה כל משתתפת קובעת לעצמה. להפתעתי, רציתי להתנסות, כנראה שאני מושפעת מהאווירה, יש תחושת ריפוי באוויר. אני מרגישה שאני בתוך חוויה, סוג של קייטנה למבוגרים, מאכילים אותנו כל הזמן, ממש לא להאמין שמדובר בסדנת הרזיה. אחרי האוכל יצאנו לסיבוב בשמש או רקדנו עד שהאוכל ירד והעייפות עברה. 
בלי להרגיש, גיליתי שאני נהנית להיות חלק מהסדנה, ומהר מאוד הבנתי שנגה שם להנחות ולא לנזוף בי על הרגלי התזונה או להורות לי לעשות כך או אחרת. נגה היא לא תזונאית רגילה, גם כשהיא לא אומרת מילה הנוכחות שלה מורגשת ונותנת לכול המשתתפים תחושת נינוחות שמובילה לשיתוף ופתיחות. אנחנו ממשיכות לדבר, ובכל פעם מחדש אני מגלה כמה אנחנו שיפוטיות מידי כלפי עצמנו. אולי אכילה מוגברת היא חלק מאי אהבה עצמית, אני חושבת לעצמי. כשנגה שואלת אותנו למה אנחנו אוכלות, מאיפה דחף. נופל לי אסימון קטן וחשוב, זה דחף. רק עוד דחף, כמו כל הדחפים, כזה שניתן להתנגד לו, מעין מבחן העצמה, שאם אעבור אותו כבר הרגיש הרבה יותר טוב בקשר לכל העניין הלא פשוט הזה שנקרא אכילה. בהפסקות אם בא לי להתבודד, אני מכינה לי קפה ונרגעת. שולפת ספר מהמדף ומעיינת בו. עם ספר ביד אני יושבת על אחת הכריות. כמו הסדנה עצמה, גם הספרים הם על מודעות ולא רק על תזונה. נגה לא מרפה ונותנת לנו להתמודד עם ה"לא פשוט" שבאכילה, עד שהדברים נעשים יותר ויותר ברורים. אנחנו נטחן, כל אחת את הסיבות שלה, עד שנצא עם מודעות והבנה מקסימאלית של "איך", "למה" ו "מה הלאה"?!
נגה מחלקת לנו מחברות, היא אומרת דבר חשוב - עם ה "למה" מספיק חשוב לנו, נמצא כבר את ה "איך". ואנחנו עוברות שלב שלב, על "למה", "מה" ו "איך". כול אחת עם עצמה במחברת, וכולנו ביחד במעגל של שיתוף והקשבה. יש בזה המון עוצמה, עוצמה נשית חזקה.
אנחנו כותבות לעצמנו סיבות "למה להרזות?!" אט אט המילים מקבלות תוקף כשתחילה כותבים אותן, אחר כך בקריאה עצמית ובסוף גם דרך השיתוף. אנחנו משתפות בזוגות ואחר כך את כולן. הכול נעשה מתוך רצון ובחירה. השיתוף בקבוצה הוא בעל חשיבות מכרעת, כשהדברים נאמרים הם מקבלים משמעות נוספת, הופכים למעין הבטחה שלנו כלפי עצמנו, ושוב אני מרגישה את העוצמה שבתהליך. אני משתנה תוך כדי, ומנסה להקשיב למילים שיוצאות לי מהפה והופכות לתקוות קטנות. הלב מתמלא באושר. נגה מזהה את הרגעים היפים האלה ומוסיפה להם מוזיקה וריקודים. לסיום היום אנחנו נשכבות כל אחת בפינה שלה. המוזיקה משתנה וספק ערה, ספק ישנה אני מקשיבה לנגה שמטפלת בנו בדמיון מודרך. אני מדמיינת אותי שונה, מוסיפה לתמונה עוד דברים שחסרים לי בתמונה העכשווית. כל כך רגוע וכייף לי לדמיין, נגה אומרת שדמיון מודרך עובד ואני מחייכת. עם חלומות בהקיץ ותקוות גדולות, נגה שולחת אותנו לדרכנו,
אני מוסיפה לתמונה חיוך ולוקחת אותה איתי הביתה, שיהיה לי על מה לחלום. מחר יש יום ארוך ארוך, ואני מעט חוששת. אבל עם התמונה בראש אני לא יכולה שלא לחייך ומשאירה את הדאגות למחר. אבל יום למחרת עובר כל כך מהר ואני מגלה שדאגתי לשווא. זהו עוד יום של לקבל אהבה משאר המשתתפים בסדנה. משתתפים שכבר הפכו להיות קרובים קרובים והפתיחות בינינו מדהימה. הם נותנים לי כל כך הרבה ואני נהנית לתת בחזרה. וסדנה שהפכה להיות מפגש של חברים טובים. ביום השלישי אנחנו נוסעים יחדיו באוטו, יום קסום, שבת של שמש ואני מרגישה ממש בעננים. נוסעת עם החבר'ה לטיול. פוגשת שם את נגה. מתחבקים. אוהבים. משתפים. ולא יכולים להפסיק, כל הדאגות והמטענים הרגשיים יוצאים בשיחה ואנחנו משאירים אותם מאחור. מתפנים להחלטות והבטחות, של "מה הלאה?!". נגה מבקשת מאיתנו להיות פרקטים, לא להחליט דברים שגדולים עלינו, או שאנחנו קטנים עליהם בכמה מידות מכנסים. השעות עוברות, וכבר הגיעה העת לארוחת צהרים בחוץ. האוכל טעים ואנחנו נהנות ממנו, אוכלים כמה שבא לנו, אבל מתוך מודעות. הפעם בעיניים קשורות, מי שרוצה מוסיפה במקום חוש הראייה את חוש המישוש, ואוכלת עם הידיים. לי זה מאוד כייף ואני נהנית מאוכל כמו ילדה קטנה, בלי רגשות אשם ובלי כעס עצמי. פתאום האוכל חוזר להיות רק אוכל. הזמן חולף, והשעות עוברות מהר מידי. אני לא רוצה שיגמר ועם זאת כבר מרגישה את הצורך הזה לנסות את כל מה שלמדתי ולשנות את כל מה שהחלטתי לשנות. הרגעים מרגשים, ויקרים לליבנו, אני רואה זאת בעיניים הבוהקות של הבנות הנהדרות שרוקדות סביבי. כולנו תחת קסם של צפייה, התרגשות ואמונה. החיבור בינינו הוא מאוד מיוחד, ואני מתקשה להאמין שהכרנו כאן בסדנה. זה הרבה מעבר להיכרות של שלושה ימים, אני מכירה את כולן כל כך לעומק, ורואה בכול אחת מהנוכחות אותי. קשה להיפרד, ועל עוגה טעימה אך בריאה, אנחנו מסכמות את הסדנה. כמו שאחת מחברותיי לסדנה אמרה וצדקה, "זאת לא סדנת הרזייה, אלא סדנת התחברות לאוכל", גם אני חושבת שיש בסדנה הזאת הרבה מעבר לאוכל. זו סדנה של הבנה של הגוף והנפש וגם התאהבות מחדש בגוף והנפש. מה שהשריש בנו, המשתתפים, רצון חזק ואמיתי לטפל בגוף יותר טוב, להאכיל את עצמנו בבריאות ואהבה עצמית. אני יוצאת לדרך חדשה, אל עצמי הישנה, ומנסה לשנות הרגלים, להתנהג אל עצמי יפה יותר, לתת לגוף אוכל בריא יותר, או במילים אחרות לאהוב את עצמי. הפעם אני בזכות עצמי, אבל עם הרבה הרבה אהבה, כלים, ידע ותמיכה שקיבלתי בסדנה.*הסדנה הבאה תתקיים ב1-2 באפריל 2011 בקיבוץ ענבר (אזור כרמיאל)

לפרטים נוספים והרשמה: 054-6137343 סיארי  או siari.nadiya@gmail.com