[רשמים מהרצאתו של וייספיש, שר החוץ של נתורי-קרתא לפני חוג אקדמאים במועדון "אותו-דבר" בירושלים. לראשונה הובא לדפוס בעלון/ידיעון מס' 40 , ע"י עופר ליבה, מרכז תרבות במועדון , בשנת 1982].
הרי לייב וייספיש שכנע אותנו שמן המשכילים ומעוטי אנשי המחשבה האדירים שבכל דורנו הוא.
הנכבד התבקש לפי תוכנית המועדון לשוחח על נטורי-קרתא, ואנחנו קפצנו על העגלה ונכשלנו. לא דובים ולא יער.
האיש הכניס אותנו עמוק לביצת "בבלט" ואנחנו הנאורים והמשכילים שקענו בה בשמחה עמוק עמוק והשתכשכנו בה בהנאה. התלוצצנו עם האיש והוא קצר את הפרי על חשבוננו. כוונתו שבשום אופן לא נשכח את "שומרי - החומות - שומרי ישראל בכל הדורות". לשאלות ענייניות ומציקות ענה: "אנחנו לא במסיבת עיתונאים", ובכך סתם פינו במים.
אנחנו חשבנו שנראה לו אם לא בכביש המריבה אז פה. אך הוא ידע איך טוב לחמוק מאתנו בפעולת הסחת דעת.
ואז לאט לאט ובשקט, בעוד אנחנו מתגלגלים מצחוק מספורי מיוזיקפופ ואהבה אסורה -פרי מאמרו, בא אלינו מאחור ובום - פסל את הציונות, את המדינה ועם הספר. ובכך שם בנו דמות נמוכה, בהמעטת לשון. ואין מכוחותינו פוצה פה ומוחה ואין איש קם והולך.
האיש נשא הערצה ורפולסיביות, סקרנות והילה ערטילאית. פרסונה אפיסודית נבובה. מציג עצמו כביכול כמשוחרר מיריד ההבלים של העולם הזה. האיש סלסל סילופים. לא היה בו כל ענות גבורה; כל גבורתו היה במלל ודיבור; בזכות איזה אוטוריטה יעז לדובב שפתי גיבורי ישראל יוצרים ובונים מקימים ומיישבים, שידעו קרבן ומחיר מהו. מדהימה הציניות, האדישות, חוסר ההתייחסות לבעיות ממשיות של חיי יום יום.
המשכיל עשה שרירי נייר לזמן קצר. הוכיח כפל לשון של מתחסד מקצוען. לא חסך מצביעות וכרכורים טריוויאליים. בקש להוכיח יפיפיות נפש ונכשל; הוכיח הגיון עקום; הוציא דברים מהקשרם; היה שטוף סטריאוטיפים, דעות קדומות ופנאטיות חולנית; האיש דקלם את שרבותיו שמו בפיו; הוכיח דמגוגיה; פיזר אמרי שפר של התנשאות מפגישות חשובות.
דמותו אף, ולא בצחוק, דמות רומנטית של קוטיזוב; מצפצף על דעת הקהל. האיש "הנאור מאוד" רצה ללמדנו פרק באהבת ישראל ומולדת, בציונות והקרבה, בחכמת ישראל ופילוסופיה - שתנוח דעתו.
לאיזו דסטינציה בקש בכלל!? האיש צלל לרחמים עצמיים כשהתלונן כיצד הפכו את תורתו של ניטשה כבסיס לאנטישמיות יהודית. האם הוא חשב, ולו לרגע, על הפתרון לבעיית היהודים; הרי הוא בורח כבורח מאש כשמדברים על מדינה יהודית ציונית כפתרון ריאלי לבעיה.
רק ברחמים עצמיים הוציא את מלל דיבורו.
והמוזר הוא שעל פרנץ רוזנצווייג, החוזר בתשובה, שכמעט והתנצר, שתורתו ספוגה מהאנטיתזה של הדיסציפלינה היהודית - מסורתית לאמור: "מתוך לימוד אני בא לידי עשייה", ו"נשמע קודם לנעשה", הפך אותו למורהו הדגול איש אמונתו.
כמובן שהאיש לא הוכיח דיסקרטיביות אלא הציג דוקטרינה נבובה מיסודה.
איך אפשר להסביר, רבותיי, את העובדה, שאיש כמוהו הקשור בכל חושיו אל הווייתה של תורה ומצוות, לא ידע משמעותו של כלל גדול בתורה לאמור: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, י"ח).
אני שואל בכאב את עצמי פעמים, מנין כל השנאה הארסית הזאת המפעפעת מפיות נטורי-קרתא כלפי אחים יהודים; וזאת לצד מצוות התורה. גדולי ישראל ראו במצווה זו את תמצית התורה, ואת יסוד החיים. על פסוק קצר זה, שיש בו רק שלוש מלים, היה רבי עקיבא דורש ואומר: "ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה" (בראשית רבה, כ"ד), ואמנם הפכה מצווה זו ליסוד ועיקר ביהדות. "איזו דרך טובה שידבק האדם? .... לב טוב" (מסכת אבות פרק שני); אל מלומדנו הייתי פונה: תורת ישראל, לייב וייספיש הנכבד, מחנכת אותנו לשלמות מוסרית ולאהבת ישראל.
דע! אם נאהב את חברנו כמו שאנו אוהבים את עצמנו שוב לא יהיו נגודים בין איש לאיש וכולנו נהיה כגוף אחד. על כן הפך הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" ליסוד חיי המוסר של החברה העברית. וצר לי שנטורי-קרתא מתפללים שמדינת ישראל ותושביה יאבדו מן העולם מפני שהם האויבים המסוכנים ביותר. חז"ל קבעו שבשל שנאת חינם חרב בית - המקדש השני; לא ניתן שאלה יהיו אשר יביאו חס ושלום את חורבננו, בשל שנאתם הארסית אותנו.
איך אפשר להסביר שאיש שביקש את האמת האחת נשען על הפילוסופיה, משענת קנה רצוץ. האיש ספר על שבא בדברים עם פרופסורים והיה עד להוצאת ספרי פילוסופיה. הייתי רוצה לומר לו שמי שמחפש מנוחה וודאית ואמת בפילוסופיה לא ימצאן. בפילוסופיה לומדים לשאול שאלות, לחדד ולהעמיק את הספק. כל אמת שם היא יחסית, אם היא קיימת בכלל. לפילוסופיה צריך לפנות רק מי שמוכן לחיות עם הספק.
תקופות ההגות הפילוסופיות הגדולות הן תמיד תקופות של כוח ועוצמה, ובהן אנשים מוכנים להשליך את עצמם לים ולהסתכן בטביעה. מי שמחפש את האמת בפילוסופיה, מחפש בעצם את החיפוש, את הספק והסערה. מנוח לא ימצא.
מה יש לו לחפש בפילוסופיה לעומת מקורות חז"ל, מקרא ותורה לאיש מאמין כמוהו. הללו נושאי סמכות אנושית ואלוהית צרופה ומורה דרך חובה לאיש מאמין - זה היה תמוה.
צר לי מאוד על מכרי זה. אין בשום חברה הרבה אנשים סוערים ומבריקים, בעלי חוש הומור אמיתי וראייה אינדיבידואלית אמיתית וכוח יצירה אמיתי. שום חברה אינה יכולה להרשות לעצמה לבזבזם. הם האוצר האמיתי שלה, הם השאור המתסיס שלה. כל עוד חשב מכרי זה לעצמו וראה דברים בעיניו על פי מקורותינו הקדושים היה בעל ברית, אח ושותף למערכה על קיום חברה פתוחה בארץ. והודות לו גם נעים היה יותר ליות בארץ.
ואכן, כשאדם נרתע מלחיות את החיים במלואם עם הסכנה וחוסר הבטחון שבהם, עם הספק האוכל שבהם - הוא מעדיף לחיות חיים למחצה, ובלבד שלא יהיה עליו לשאת על כתפיו את כל נטל קיומו. אין הוא למשל צריך לקבל על עצמו אחריות פוליטית וצבאית הכרוכה בחיים עצמאיים מלאים. הוא מניח אותם לאחרים אפילו במחיר הפיכתו לשולי ואף במחיר שלום בר-קיימא ושל התעלמות ממקורותינו הבלתי מעורערים לאמור: "בלי שלום אין העולם יכול להתקיים". השלום הוא הבסיס והיסוד של חיי החברה בעולם כולו. רבן שמעון אומר: "על שלושה דברים העולם עומד: על הדין ועל האמת ועל השלום" (אבות א'). ועוד: "גדול השלום מכל המצוות, שכל המצוות, אם באה מצווה לידך - אתה צריך לעשותה. ואם לאו - לא צריך לעשותה. אבל השלום ... בקש שלום ורדפהו" (תהילים ל"ד). "ועל הטורחים להביא שלום בין אדם לחברו מובטח להם עולם הבא" (מסכת תענית כ"ב) ועל השרות בצבא: "ולא יירא ולא יפחד, אלא ימחה זיכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה. ... ואם לא עשה מלחמה בכל לבו... הרי זה כמי ששפך דמי כל (רוצח), שנאמר: ולא ימס את לבב אחיו בלבבו, ארור מונע חרבו מדם, וכל הנלחם... יזכה לחיי עולם הבא" (הרמב"ם הלכות מלכים הלכה ט"ו).
והם בכל מעשיהם: הבעת רצון לקיים מו"מ ישיר עם אש"פ רוצח אנשים, נשים ותינוקות שעד היום פלגים ממנו לא מכירים בקיומה של ישראל; הציעו בעבר את שרותם לשמש יועצים ("קונסולטנס") לממשלה הגולה של אש"פ בענייני יהדות וציונות; שר- החוץ שלהם בעבר צידד בתוכנית פאהד וממש החודש קיבל נשיא אירן את ברכתם בחיבוק גדול בעצרת האומות המאוחדות - זה הנשיא המבקש להשמיד את ישראל ומהווה אף סכנה ממשית על שלום העולם כולו: כמובן שהללו מעידות על עצמם.
איך להסביר את חידת האיש שמאמין באמת ובתמים להגשמת חזונו המעורר סיוטים ושאט-נפש בלב כל יהודי בר דעת שאינו שומר מצוות וסתירה במקורות לגבי השומרים שהרי כתוב: "... אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר ביחזקאל ל"ו: ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תישאו לעמי ישראל, 'כי קרבו לבוא' ופרשו שם: כשתיתן א"י פריה בעין יפה אז יקרב הקץ..." (סנהדרין צ"ח); מלומדנו בחר בחיים למחצה, אפשר להאריך בהם זמן רב מאוד, ממש לנצח נצחים. מי עוד התקיים זמן רב כמוך? אתה יכול לבלות מלכויות ואימפריות ולהמשיך להתקיים, אם הקיום הוא כל מה שמעניין אותך. אינך מקבל אחריות, אינך מיישב ובונה יבשות, אינך יוצר אמנות והגות. כל עיסוקך אינו אלא בהלכות קיום של דמגוגיה וקיטוב, בתוך הפקעת שהיא לבדה אי של אנפרוורסיה ואמת באפלה.
כאן כשהקמנו אומה, בחרנו בדרך החיים והמוות, החלטנו לחיות חיים מלאים של קדש וחול כדברי הרב קוק זצ"ל (רבה הראשי הראשון של ארץ-ישראל). השלמנו מדעת עם הסיכון הכרוך בכך למות מיתה מלאה.
לא ניתן שכת קיצונית תביא חס וחלילה עלינו חורבן וכלייה כימי בית שני.
לייב וייספיש, אחי לעם, אם איש הספר אתה ויודע להעמיק בדפי ניטשה, לא עלינו, לצד פרופסורים מדפדפי ספר כדבריך, ואם רואה עצמך להוגה דגול ? אולי מקומך בין המלאכים ולא בין בני תמותה כמונו.
הוא רצה שנזכור את הבלוף של המדינה ונשכח את הבלוף של שומרי-החומות והוא אולי הצליח לשעה. אולם בהענקת סובלימציה סובלימציונית לכיתתו על בסיס ריק, הצליח והצליח.
לקראת סוף הערב קמתי חרש מעל מושבי - קול בכייני הדהד וחנק את החזה - מדוע הוא שונה מכולם.
עזבתי בכאב.
[רשמים מהרצאתו של וייספיש, שר החוץ של נתורי-קרתא לפני חוג אקדמאים במועדון "אותו-דבר" בירושלים. לראשונה הובא לדפוס בעלון/ידיעון מס' 40 , ע"י עופר ליבה, מרכז תרבות במועדון , בשנת 1982].