רוב הישראלים אשר טסים למצוא עבודה בחו"ל או שכבר אירגנו לעצמם משרה נחשקת בדוכנים בקניונים, מתכוונים להשתלב בתעשיית הכסף הישראלית בחו"ל שמציעה עבודות רוכלות בקניונים בארצות הברית, מדינות מסוימות באירופה ואפילו אוסטרליה. הערכות זהירות מדברות על כחמישים אלף ישראלים, שנוהרים בתקופה זו, שבה ההכנות לקניות בחג המולד צוברות תאוצה, למרות המשבר הכלכלי הקשה.
רוב רובה של תעשיית הכסף הישראלית בחו"ל נמצא ב"עגלות". לא מדובר כאמור בעגלות אלא מדובר בדוכנים מעוצבים הנמצאים במעברי ופרוזדורי הקניונים. במעברים טמון פוטנציאל כספי לא קטן ולעתים אף גדול יותר מאשר ברוב חנויות הקניון. כאן בעצם טמון סוד ההצלחה של העגלות, כי כמו כל המצאה או סטארט אפ טוב, התגובה של כולם היא "איך לא חשבו על זה קודם?".
כאמור, בתקופה הזו של השנה הרכבת האווירית נמצאת בשיאה, וצעירים רבים לוקחים טיסות לניו יורק, למדינות אירופה או לאוסטרליה. מי שנשאר מאחור קורא להם "משוגעים"- טסים לעבוד בארץ זרה, ברוב המקרים ללא אשרת עבודה וללא משכורת קבועה. ישנם כאלה שמגיעים למצב של שהיית יתר, ובכך מעמדם מול הרשויות דומה לזה של שב"חים (שוהים בלתי חוקיים) בישראל.
מאידך, מי שטס לעבוד בחו"ל קורא לזה "לעשות מכה ולברוח", קרי, להצליח לממן את הטיול הגדול למזרח, דרום אמריקה או כל חלום אחר, וחושב שדווקא מי שנשאר בארץ ועובד חצי שנה בשביל 4,000 שקלים, כשהוא מחכה למענק העבודה המועדפת, הוא המשוגע. לכך צריך להוסיך את העובדה שכשאתה נוסע לעבוד בארה"ב, למשל, טיסה לניו יורק כבר משולמת לך - וכל מה שנשאר לך זה להרוויח את הכסף לטיול, לפני שתוכל להמשיך דרומה, ליעדים אקזוטיים כמו מקסיקו, גואטמלה, קוסטה ריקה, ברזיל, ארגנטינה ועוד...
אז כנראה שעבודות הרוכלות בחו"ל הן באמת העבודה המועדפת של שנות האלפיים. אל עבודה בחו"ל מגיעים צעירים מכל מגזרי האוכלוסייה: תיכוניסטים לפני צבא, אנשים שהתחמקו משירות צבאי, משוחררים טריים, צעירים בדרך לטיול הגדול במזרח או בדרום אמריקה. כולם עוצרים לכמה חודשים כדי לעבוד בעגלות ולהגשים את חלומם.
גם בקרב הסטודנטים, יש שמגיעים בקיץ לתקופות שבין חודש לחודשיים, וחוסכים סכום כסף המספיק למימון כל שנת הלימודים. כך קורה, שכל החולמים לעשות כסף מתנקזים אל העגלות, כדי "לעשות את המכה".
נראה שבאמת מדובר בעבודה מועדפת, העבודה המועדפת על צעירי ישראל.