בכל רגע ורגע אנו פוגשים בעצמנו מחדש - אבל אנו עיוורים. אנו לא רואים את עצמנו נקי, לא מכירים את האדם אשר אנו מכנים "אני". אנו מתבוננים במראה כל יום, רואים שם דמות, מלבישים עליה את כל מערכת האמונות הלא רלוונטית "המשרתת אותנו נאמנה" מגיל אפס, ועוזרת לנו לא לצמוח, לא לחיות , להישאר במקום.......
כל אדם חדש המופיע בחיינו הוא מראה חדשה, הזדמנות לבחון שוב מי אנחנו.
בן זוג , חבר, מאהב או סתם סקס – משקף לנו פנים שונות של עצמנו, המעלות על פני השטח אמונות שלא נחקרו.
כשהתחלתי לחקור את אמונותיי לגבי זוגיות (כן, כל המשפטים האלה שרצים במוח ואנו מכנים אותם אמת אבסולוטית...) ראיתי את הבלבול, הכאב והמעצורים ששמתי מולי כדי לא להתפתח. מי אהיה בלי הסיפור שלי ? ? ?
מי אהיה בלי האמונות שלי לגבי גברים, נשים, יוזמה, נאמנות, מחויבות, בגידות,סקס, נטישה, אהבה????
"אני זקוקה לזוגיות", "אני לא שלמה בלי גבר לצידי" – האם זו האמת?
"הגבר שלי צריך לחזר אחרי ולהיות אקטיבי" – האם זו האמת?
"האם בוודאות אני יודעת שאני זקוקה לאהבתו?"
"אני רוצה מערכת יחסים מונוגמית" – האם בוודאות אני יודעת שזו טובתי הנעלה ביותר?
התהליך הקסום של חקירת האמונות הללו מביא לסדקים ב"אמיתות", לפתיחות, למוכנות להכיר את עצמי עכשיו, בלי הסיפור סקס שנדבקתי אליו בשחר ילדותי, בלי הדוגמה "המופלאה" שלקחתי מההורים, מהדת, ממסגרת זו או אחרת, מהחברה, מהמוסכמות וכדומה...
ואז, אולי, אוכל לפגוש את עצמי, בפגישה שאינה עיוורת.... פגישה בעיניים פקוחות, בלב פתוח, בסקרנות של ילד שמגלה דבר חדש... אוכל לראות מי אני היום, עכשיו, נקייה, מודעת, חופשייה מהגבלות לא רלוונטיות.
כשאוכל לפגוש באמת את עצמי, רק אז אוכל באמת לפגוש אדם אחר. בכל מקרה הוא המראה שלי, ואם אני עיוורת לגבי עצמי, הפגישה עמו תהיה תמיד – עיוורת...