זהו מאמר על הפורום של לנדמרק, תוכנית התפתחות אישית המוצעת על ידי לנדמרק אדיוקישיין ,שנוסדה בשנת 1991. הקורס בישראל מתקיים במשך שלושה ימים מלאים, יום חמישי,שישי ושבת , ומפגש ערב ביום שני. הקורס בו השתתף הכותב שלנו כלל קצת יותר ממאה אנשים.
בקורס לא בזבזו זמן בלצלול לתוך "על מה זה הולך להיות", כשלמעשה בעצם זה היה על חייהם של האנשים שמשתתפים בקורס. 'מה חשוב לכם?' ' עבור מה אתם כאן?' אלה היו השאלות הבסיסיות שהציג האדם שהנחה את הפורום של לנדמרק, ועליהן ענו האנשים שהשתתפו בקורס במהלך החלק הראשון של אותו בוקר.
במהלך היום הראשון, הוצגו רעיונות לאנשים כדי שיראו את 'הנקודות העיוורות שלהם' לגבי נושאים שהם מתמודדים איתם בחיים שלהם. אחד הרעיונות היותר מרתקים נקרא 'ראקט' שבו לבנאדם יש משהו שהוא מתלונן לגביו שאותו הוא היה רוצה לשנות, שעולה לו בשמחה ותחושת סיפוק. ה'נקודה העיוורת' אשר בראקט , מסביר מנחה הפורום של לנדמרק, היא שבעצם יוצא לנו משהו מלהתלונן סוג כזה של תלונה, 'רווח' , אחרת לא היינו ממשיכים להתלונן- או שהיינו עושים משהו לגבי זה או שהיינו מפסיקים להתלונן. ה'רווחים' מופיעים בצורה של להיות צודקים, להצדיק את עצמנו או להיות שולטים בסיטואציה. רק על ידי זה שנוותר על ה'רווח', אומר המנחה, ההתעקשות הזו שאנו צודקים, נוכל להשיג תחושת סיפוק מחדש באותה סיטואציה.
היום השני ממשיך ברעיונות אחרים. מנחה הפורום של לנדמרק מבטא את נקודת המבט שחלק גדול מהעולם מנוהל על ידי פחד, או בעיקר פחד מלהיראות רע וממה שאנשים אחרים יגידו. ישנו תרגיל שבו כל אחד רואה איך שכל אחד אחר בעולם פוחד בדיוק כמוהו ואינו בטוח בעצמו- אנו נוטים לחשוב שרק אנחנו כאלה. הרעיון הוא לתת לאנשים יותר חופש להיות עצמם ושילכו מעבר לפחדים שלהם.
היום השלישי מתבונן על משהו אחר שעוצר אותנו- כל המשמעות שאנחנו מוסיפים לחיים. ביומיים הראשונים' מנחה הפורום של לנדמרק דיבר על הפער בין מה שבעצם קורה בחיים לבין כל מה שאנחנו ממציאים לגבי זה- לדוגמא, הבוס אומר שהוא צריך להיפגש איתנו בסוף היום, אנחנו מיד מתחילים לחשוב שעשינו משהו שהוא לא בסדר, שעלולים לפטר אותנו, וכו'- כאשר בעצם כל מה שקרה זה שהבוס רוצה להיפגש איתנו.
כך שבמהלך כל היומיים הראשונים מנחה הקורס מדבר על זה שחלק כל כך גדול מהסבל שלנו טמון בפרשנות שלנו או בסיפור לגבי מה שקורה, לעומת המציאות הממשית של מה שקורה .
ביום השלישי מנחה הפורום של לנדמרק מניח את ההנחה הנועזת ביותר שלו- שהחיים עצמם הם ריקים וחסרי משמעות, ושזה ריק וחסר משמעות שזה ריק וחסר משמעות. במילים אחריות, הוא מניח שהחיים הם פשוט מה שקורה, וכל המשמעות שאנו מוסיפים זו המצאה- זו לא אמת. משמעות מומצאת על ידי בני אדם. החלק השני של ההצהרה הזאת- שזה ריק וחסר משמעות ושזה ריק וחסר משמעות- נראה שזה מעוצב כדי להתמודד עם הייאוש של בני האדם בחלק הראשון. זה שהחיים הם ריקים וחסרי משמעות נשמע מייאש מאד,עד שנהיה מוכנים לשקול שזה נשמע מייאש מאד רק בתנאי שאנחנו מוסיפים משמעות לריקנות ולהיעדר המשמעותיות של החיים.
בנקודה מסוימת, מציין כותב המאמר שלנו, הגילוי הזה מתגלה כמו חופש, כמו איזו בדיחה קוסמית ושכל התכונה הרבה והמהומה שלנו אין לה בעצם כל משמעות במזימה היותר הגדולה של הדברים, כשאנו מעלים במוחינו כמה מחשבות קיומיות. באופן פרדוקסאלי, במקום שאנשים ירימו ידיים ויתייחסו אל פעולות כחסרות תועלת, נראה שהרבה אנשים נכנסו לפעולה על ידי הגילוי הזה- אם החיים הם חסרי משמעות אז כדאי שנעשה דברים שעושים הבדל וגורמים שמחה לאנשים לעומת להיות מודאגים לגבי הפחדים שלנו או לגבי אם אנחנו נראים טוב או לא או האם החיים שלנו יסתדרו. 'הם כבר הסתדרו!' 'זהו זה!' מתבדחים באותו רגע.
בסך הכל, הפורום של לנדמרק זו דרך מעניינת ואפקטיבית שלוקחת פילוסופיה קיומית ומיישמת אותה בתוך החיים שלנו שבמציאות המעשית.