פרשת בהר בחוקותי: לא אלוהים אחר, בלבד? / מוטי לקסמן
השבת היא שבת כפולת פרשיות, "בְּהַר" ו"בְּחֻקֹּתַי" ובכך אנו חותמים את הלימוד בחומש ויקרא לשנה זו. צמד פרשיות אלה מזמן לדיון נושאים שונים, בחלקם דנו בעבר [1]. בדיון הנוכחי נתמקד בפסוק אחד בסוף פרשת "בְּהַר", הנושק לתחילת פרשת "בְּחֻקֹּתַי": "לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם," [2]. איסור מוחלט זה מופיע גם בפתיחה לעשרת הדברות [3], וגם לאחר מעמד הר סיני [4].
לכאורה, אמירה זו מובנת מאליה: האל אוסר פנייה פולחנית לכל ייצוג של אל אחר. חכמינו פירטו איסור ייצוג-מוחשי של האל מכל חומר אפשרי [5]. יונתן ממשיך הבנה זו: "לא תעשׂו לכם אלילים וצלמים ומצבות בשביל סגידה" [6]. רש"י, לעומת-זאת, מבין שהאמירה ממוענת לעבד עברי שנמכר לבן-לאום זר מחשש שיושפע מהפולחן של אדונו [7].
המקרא אינו מסתפק באיסור. הכתוב דורש יחס חיובי ואף אהבה מלאה כלפי האלוהים: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" [8].
למרות האיסור ולמרות הדרישה לאהבה, בהזדמנות הראשונה לאחר מעמד הר סיני כאשר משה מצוי על הר-סיני: "וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" [9]. המעשה נתפס כעבירה חמורה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה" [10]. התגובה למעשה העגל אינה מתמהמהת והיא חריפה ביותר: "וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ. וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ" [11]. ואף אלוהים עצמו מעניש את העם באופן חמור: "וַיִּגֹּף ה' אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן" [12].
איסור מוחלט ואף עונש חמור לא מצליחים למנוע את הקמתם של אתרי פולחן זרים בארץ, ואף המלך הגדול שלמה חוטא בכך: "אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִָם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן" [13]. על-כך ניתן לומר: "אם בארזים נפלה שלהבת - מה יעשו איזובי קיר" [14]. כלומר מלך גדול כמו שלמה חטא בהקמת פולחנים לאלילים אחרים האם זה מפתיע שגם העם הפשוט נהג כך? [15].
אם זהו המצב, האין זה מפתיע שאיסור כזה בכלל בא לעולם? הרי מקובל הוא "שכל דבר שאין הציבור יכולים לעמוד בו אין גוזרין עליהם כלום" [16].
יש הסבורים שהאיסור אין מקורו בתרבות ישראל. כך טוענת טליה ארנן מהאוניברסיטה העברית בירושלים הקדושה. היא מניחה שהדיבר האוסר על ייצוג האלוהים בפועל בפולחן, אינו מקורי ישראלי. לטענתה, זו מגמה מוכרת ברחבי המזרח הקדום, והיא אינה מגמה ייחודית וחדשנית. היא אף טוענת שהאיסור המקראי על הכנת פסל או תמונה גובש סופית והועלה על הכתב דווקא על ידי גולי יהודה, אשר זכר אובדן מקדשם והפגישה המיטלטלת עם הדת הבבלית גרמו להם להעדיף את הייצוג המופשט של האל, על חשבון ייצוגו הפיגורטיווי [17].
אבל בין אם האיסור מקורו בתרבות העברית הקדומה או לא, אין זה מעלה או מוריד לגבי הדיון ברציונל של עצם ניסוחו.
אז מה ניתן לומר על כך? או עדיף לשאול: איך נבין את האיסור המוחלט הנדון כאן?
הסבר מקובל טמון בהקשר הקדום בו נקבע האיסור. נזכור, לאחר שמשה "ממונה" על ידי אלוהים להיות שליחו ומביא דברו לעבדים העברים במצריים, משה עצמו מטיל ספק בהתקבלות שלו ושל דבריו על-ידי העם: "וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'" [18]. והדרך המוצעת לשכנוע העם היא על-ידי אותות מוחשיים שמשקפים נס [19], כלומר, האל המופשט, האל הרוחני "מוכיח" את ישותו על ידי ייצוג מוחשי.
האמונה באלוהים, באלוהי ישראל, מתפתחת בעולם ובתרבות בהם המציאות היחידה המוכרת היא המציאות המוחשית, המציאות הנקלטת באמצעות חמשת החושים. בתפיסת מציאות כזו ייצוג מוחשי של האלוהים הוא דרך מובנת, אף נדרשת לתיאור האלוהים. כך היה מקובל במזרח הקדום. אבל, דווקא בשל כך, כדי לשכנע את בני ישראל לדבוק בה', אלוהי ישראל, שהוא רוחני ומופשט ועין אדם לא תשורנו [20], מובן האיסור החמור על ייצוג מוחשי של אלוהות כלשהי. אבל, הואיל ובלא-מוחש אי-אפשר, הוקמו בית המקדש וכל העזרים והפולחנים הרבים שלו.
האיסור על ייצוג אלוהים, כפי שהזכרנו לעיל לא מנע פולחנים זרים. אבל גם בית המקדש, העזרים והפולחנים שיועדו לשחר את פני אלוהי ישראל לא הצליחו במשימה, להיפך, ישעיהו הנביא יוצא בחריפות נגד הפולחן [21]!
ואכן, בית המקדש לא הציל את עם ישראל מגלות, ברור, גם לא הבמות האחרות. עם ישראל כשל והוגלה כי הרוח שלו חלתה. ישעיהו מפרט מהי הרוח הנכונה של העם, שהייתה מוענת את האסון: "רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה" [22].
אם-כך, עיקרו של האיסור "לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם," [2], אינו טמון בחלקו הראשון אלא בחלק השני "לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ." זאת בתנאי שההשתחוות היא ביטוי כן לאימוץ כללי התנהגות כמו שדורש הנביא ישעיהו.
לכן, אני איני מתרשם מההיכלות הגדולים והמפוארים הממלאים את הארץ וקרויים: "זֶה הַשַּׁעַר לַה' צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ" [23]. כי קיום השער אינו מבטיח שכל הנכנס צדיק הוא...
איני יודע אילו אנשים עמדו על שפת הירקון וצפו בנערה הצפה חדלת-כוח במים. רק אחד, כן רק אחד נכנס למשות אותה מן המים ולהצילה.
אלה שעמדו וידיהם בכיסם אינם ממלאים את הצו "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" [8]. אהבת אלוהים אינה כנה ואינה אהבה כלל אם היא אינה חלק מאהבת בן אנוש, מיחס חיובי לכל אדם באשר הוא אדם כי "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" [24].
כך אני מבין את שירתו של המשורר בעל המזמור: "שִׂמְחוּ ַּה' וְגִילוּ צַדִּיקִים וְהַרְנִינוּ כָּל יִשְׁרֵי לֵב" [25]. ומוסיף הוא לזמר: "רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּה' לַיְשָׁרִים נָאוָה תְהִלָּה" [26].
לצדיקים, לישרים, לאוהבים, לנכנס לירקון להציל לכל אלה רינה, גילה ותהילה!
היש דרך נאה מזו לסיים לימוד שנתי בחומש?
הארות ומראה מקום
[1] אפשר לעיין: "פרשת בהר: משמיטה ויובל להרמוניה של מספרים," תשס"ח [http://www.notes.co.il/moti/43939.asp]; "פרשת בחוקותי: הכתוב במקרא אינו מקורי?" תשס"ח [http://www.notes.co.il/moti/44175.asp].
[2] ויקרא כו, א.
[3] "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" (שמות כ, ב–ד).
[4] "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" (שם, יט).
[5] למשל, "לא יעשה לו גלופה, [...] לא יעשה לו אטומה, [...] לא תטע לך אשרה. [...] לא יעשה לו של אבן [...] לא יעשה לו של כסף [...] לא יעשה לו של זהב, [...] לא יעשה לו דמות כל אלה, [...] לא יעשה לו דמות כל סמל, [...] דמות בהמה חיה ועוף, [...] לא יעשה לו דמות כל אלה, [...] דמות דגים וחגבים שקצים ורמשים, [...] לא יעשה לו דמות כל אלה, [...] דמות חמה ולבנה כוכבים ומזלות, [...] לא יעשה לו דמות כל אלה, [...] לא דמות מלאכים, לא דמות כרובים, לא דמות אופנים. לא יעשה לו דמות כל אלה" (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מסכתא דבחדש פרשה ו).
[6] יונתן לויקרא כו, א.
[7] "כנגד זה הנמכר לגוי, שלא יאמר [...] הואיל ורבי עובד עבודה זרה אף אני כמותו, [...] לכך נאמרו מקראות הללו" (רש"י לויקרא כו, א). באופן דומה מפרשים גם ראב"ע, רמב"ן ואחרים.
[8] דברים ו, ה, ויש מקומות רבים נוספים במקרא הקוראים לאהוב את האלוהים.
[9] שמות לב, ד.
[10] שם, ל.
[11] שם, כז–כח.
[12] שם, לה.
[13] מל"א יא, ז.
[14] בבלי, מועד קטן כה, ב.
[15] למשל, "וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָאֲשֵׁרוֹת" (שופטים ג, ז).
[16] חידושי הרמב"ן, עבודה זרה לה, ב.
[17] נתן וסרמן, "הנבל הוא ידי האל, החתול דם לבו והסנונית טיפה מן הדם", הארץ תרבות וספרות 05/05/06, עמ' ה1.
[18] שמות ד, א.
[19] "וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ. לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי נִרְאָה אֵלֶיךָ ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג. וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ. וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן. וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת" (שמות ד, ג–ט).
[20] משה פונה אל ה': "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (שמות לג, יח) ונענה באופן ברור: "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי, כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שם, כ).
[21] "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ" (ישעיהו א, יא–טו).
[22] ישעיהו א, טז–יז.
[23] תהלים קיח, כ.
[24] בראשית א, כז.
[25] תהלים לב, יא.
[26] תהלים לג, א.