ממהויות הדמוקרטיה

16 דצמבר 2010

ממהויות הדמוקרטיה

בתקופה החולפת, עדים אנו לנסיונות ההולכים ונעשים מתוזמרים ורעשנים יותר ויותר הבאים לאמר לנו כי המשטר והשלטון הדמוקרטי אינם לגיטימים בראיתינו ההיסטורית, כלומר השלטון הדמוקרטי אינו נימצא בידי הרוב, אינו בידי הריבון-הוא העם, אלא בידי אידאולוגיות "דת" אוניברסליות הכוללות זכויות אזרח וזכויות המיעוט כקווים המנחים את השלטון במדינת הלאום והגוברות בו על ההליך הדמוקרטי של שלטון הרוב.

ברי הוא כי הטוענים כך באים מ- ומכוונים בעבור תועלתו של מיעוט אליטיסטי-חונטאי המגיע מהשמאל הקיצוני, אמור אנרכיסטי, המפרפר נואשות לקיים בידיו את השלטון על מדינת ישראל בעודו חש כי זה הולך ונישמט מידיו במדרון חלקלק ובתאוצה ההולכת וגוברת.  הללו מגייסים לצידם אנשי אקדמיה אשר כושר הניתוח האנליטי-אינטלקטואלי שלהם רדוד דיו על מנת להשתכנע בעצמם ולנסות לשכנענו כולנו דרך תקשורת ההמונים שוטפת המוחות, כי אנו טועים, כי השלטון אינו נימצא בידי העם, אלא בידי החונטות, האליטות האשכנזיות, הלבנות, "הרחבייתיות".

מאמרו של פלוני, פרופ' בנימין נויברגר מאוניברסיטת חיפה "דמוקרטיה אינה שילטון הרוב" אשר פורסם בתאריך 15 דצמבר 2010 בעיתון "הארץ" (ראה קישור להלן), מלמד עד כמה הנסיונות לשכנענו בכך הינם כה מופרכים ופתטים.

מאמרו של נויברגר מאשש את הקביעה הידועה כי חצי-אמת גרועה מונים רבים משקר.  באשר, חצי האמת מטשטשת את נושא השקר ואת האמת יחדיו, בעוד ששקר בוטה, ברגיל צף על פני המים לעין החוזה הנבון.

לכן, מאמרו של נויברגר כולל גם אמיתות שאין לברשן במחי יד, אך מסקנותיו הינן כאמור מופרכות ופתטיות.  הלה מביא לעזרת טיעוניו את עליית הפשיזם באיטליה והנאציזם בגרמניה כדוגמא נאותה לכאורה לכך כי שילטון הרוב הינו פסול באשר הרוב באיטליה וגרמניה של שנות השלושים למאה הקודמת הוא שאיפשר עליתם לשלטון של הפשיזם והנאציזם. 

אכן נויברגר צודק בעובדות אך מסקנותיו הנובעות מכאן כי על הדמוקרטיה חייבות לשלוט עקרונות זכויות האזרח והמיעוטים גם אם אלו נוגדות את רצון הרוב הינן תלושות ומתעתעות.  דהיינו, נויברגר מרוקן למעשה מתוכן את נושא הבחירות הדמוקרטיות ועלייתן לשלטון, באורח רנדומלי, של נציגי רוב הבוחרים, באורח המכוון לרצון הבוחר. ומכאן, בחירתו של ציבור זה לטעמו הינה מיותרת, באשר ממילא רצון הבוחר אינו נחשב, אלא תקנות "זכויות אוניברסליות" עלומות.

מכאן נובע כי נויברגר מנסה לשכנענו בגישתה של "הקרן לישראל חדשה" באשר לפועלה לקעקוע ההליך הדמוקרטי במדינת ישראל.  גישתה זו של "הקרן" נובעת כמובן מגישת שולחיה ומממניה מארצות הים דהיינו אירגון "סי. אפ. אר." האמריקני ואירגון "בילדרברג" האירופי המקדמים סיבובית, בעזרת ההון הבינלאומי המוחזק בידי "הבנקאים הבינלאומים", את גישת פירוק כל הדתות ומדינות הלאום בעולם והשלטת ממשלה אחת דרקונית על כלל האנושות בנוסך למצער מדוייק של סיפרו " 1984" של ג'ורג' אורוול.  

הפרופ' הניכבד טוען לנו, כי השלטון הדמוקרטי אינו בידי העם דהיינו, הרוב,  אלא בידי חונטה עלומה, אנשים שאינם ניבחרים או מוסד עולמי הבוחר עצמו מתוך עצמו, אשר יקבע את מהות זכויות האזרח ואילו כלל המשטרים הדמוקרטים כעת וכלל האנושות לאחר שיחוסלו מדינות הלאום, חייבים יהיו להתישר לנוכח הקביעות "האוניברסליות".

הלה מביא טיעון מתפתל האומר כי "הרוב" הינו מושג אמורפי, המשתנה ממדינה למדינה וממצב למצב ובכך מנסה לאחז את עינינו, באשר נימנע הוא להתיחס למצב העכשווי השורר במדינת הלאום היהודי וזאת כמובן בכוונת מכוון ובכך מפשט ומכליל באורח מאחז עינים אשר "יתאים" להגדרתו החמקמקה את המושג "רוב".

אין גם לחלוף על פני המצב העובדתי כיום אשר הפרופ' (להשכיר?) מדלג עליו בקלילות והמדובר הוא כי כלל נושא "זכויות האדם" הפך לכלי ניגוח פוליטי של "פעילי זכויות" כנגד מתנגדיהם האידאולוגים המשתמשים במנטרת "הזכויות" כקרדום לחפור בו לקיעקוע וסתימת פיות דעות של מתנגדיהם האידאולוגים.  בכך, בנוסך "בור כרה ויפול רשע תחתיו" קיעקעו "פעילי זכויות האדם", למצער רובם, את הלגיטימיות של עצמם ולכן, הישראלי הנבון (שאינו נימנה על "החושבים שהינם חושבים"), כבר אינו מתרגש ובצדק רב מהשיח הצבוע והנכלולי אודות זכויות אזרחיות למיניהן גם אם לעיתים יש בהן ממש.  אכן משל הרועה והזאבים בכל הדרו.

איננו בוחנים כליות ולב, אך קשה להשתחרר מהרושם הקשה אשר מותירים בנו דברי הפרופסור באשר לנסיונו לשכנע אותנו, הציבור, בטיעונים פוסט-אינטלקטואלים, רדודי הגיון ומחשבה, כי השלטון אינו בידינו אלא בידי חונטה עלומה, ערטילאית האמורה להכתיב לנו את אורחות חיינו ולמעשה מורה לנו באם נחיה או נמות.

נעלם מעיני הפרופ', אם בשוגג ואם במזיד כי החיים מעט יותר מורכבים ממשאלות ליבו.  לאור ההשתלטות האיסלמית הזוחלת על ארצות המערב הרי מדינות אלו, בתנופה הולכת וגוברת, מחילות תקנות החוסמות את החורבן הצפוי להן מיד האיסלם הרדיקלי בארצותיהן גם אם תושביהן יודעים ידוע היטב כי בכך הינם "מתאימים" את זכויות האזרח האוניברסליות לנוכח המציאות.  בעיברית צחה ניקראת "התאמה" זו "יצר הקיום האנושי".

יצר הקיום האנושי מכתיב לנו כללי התנהגות אשר אינם עולים בקנה אחד עם שאיפות אוניברסליות תלושות.  אנו נוצרנו על מנת להמשיך את הדור ואחד מציוויינו הגנטים הוא שמירת קיומנו, על מנת שנוכל למלא את הציווי וסיבת קיומנו העיקרית דהיינו, המשכיותו של הגזע האנושי.

לכן, אין זאת סביר כי בן אנוש היודע, באורח אובייקטיבי, כי שכנו עומד לשסף גרונו, יניח לאותו שכן לבצע זממו ללא שינקוט באמצעי הגנה ומניעה מתאימים.  כך נוצרנו וטוב שכך נוצרנו.

אכן זכויות המיעוט וזכויות האזרח הן הקובעות את מהות הדמוקרטיה אך זכויות אלו אינן אבסולוטיות וניקבעות לכן באורח מידתי.   מטבע הדברים במשטר הדמוקרטי, הרי הרוב ולא המיעוט הוא הקובע את מהות זכויות האזרח ואלו נובעות ממצבו הקיומי של אותו לאום.  עובדה זו היא לצנינים בעיני נויברגר והחונטה השלטת כיום על מדינת ישראל.  שהרי באם אין החונטה היא שקובעת את סדר ומהות הזכויות אלא הרוב בעם, הרי מכאן כי מהות וסיבת שילטונה חדל מהלהתקיים הופך לבילתי לגיטימי.

ובעובדה, התגברות צווחות הכרוכיה על ידי "אירגוני זכויות אדם" בישראל בדבר "התרופפות הדמוקרטיה", "גזענות", "מקארתיזם" ועוד מנטרות בומבסטיות שאינן שייכות לענין, באות אך ליצור פרובוקציה נגד שלטון הרוב הלגיטימי.   או מוטב שנאמר דברים כהוויתם, אלו הם שחשים כי לפיתת החנק שהשיתו על מדינת ישראל, הלכת ונחלשת, הולכת ונישמטת מידם והם מנסים להחזיר מלחמה שערה באורח ניבזי ונכלולי בנכסם לעצמם את נושא "זכויות האזרח".  כאילו ונושא זה אינו יקר לליבו של כל אזרח חפץ זכויות.  בהערת אגב נציין כי באותו אורח ניבזי נוקטים הם באשר לניכוס עצמי של מנטרת "השלום", כאילו ואך הם שואפים לשלום בעוד הרוב בעם מחרחר מלחמה ואינו חפץ בשלום.

זכויות אזרח ומיעוטים אינן חקוקות בסלע,  הללו משתנות עקב תולדת מיקומו ומצבו הגאו-פוליטי של הלאום.  דוגמא ממשית?  בבקשה.  ערביי ישראל חייבים וזכאים לשרת בצה"ל כמו שכניהם היהודים, אך לא יעלה על הדעת למנות לימים אלו רמטכ"ל ממוצא פלשתיני, מאום-אל פחם, לתפקיד הרם והנחשק באשר בכך אנו גוזרים ככל הניראה את גורלנו לשבט.  מאידך-גיסא, אי מינוי רמטכ"ל פלשתיני עלינו הינו ענין בעייתי (לכאורה) באשר לכל נושא הזכויות האזרחיות.  אנו במודע מונעים שאיפות "לגיטימיות" של "מחמד", מפלים אותו לכאורה עקב מוצאו, באשר היותו אזרח שווה זכויות במדינה הדמוקרטית הישראלית, מקנה לו את הזכות להתמנות לתפקיד אשר בו חשקה נפשו והרי חופש העיסוק וההזדמנויות השווים הינם אבן יסוד במשטר הדמוקרטי, הלא כן?

אהה, הנה היא אבן הבוחן והנה היא המסקנה המתבקשת דהיינו, זכויות אזרח אינן אקסיומה, אינן מבוטנות בסלע, אלא נתונות לשינוי בהתאם לצרכי מדינת הלאום הדמוקרטית, חפצת הקיום.  ומכאן כאמור, הרוב הוא שמחליט מהן הזכויות הניראות לו כנאותות בתנאים הסביבתיים בהם הינו מתקיים.

נויברגר ודומיו מקדמים נימרצות את חובתה הבילעדית של הדמוקרטיה להגן על זכויות המיעוט.  לגבי דידם זו מהות וזכות הקיום של הדמוקרטיה.  ניבצר מהם אם במעשה ואם במחדל להכיר בכך כי הדמוקרטיה קיימת בעבור זכויותיהם של כלל האזרחים, רוב ומיעוט כאחת ומכאן חייב הריבון (הוא הרוב הניבחר), לשקלל את מסכת הזכויות על מנת שתביא בחשבון את זכויות הרוב לעומת זכויות המיעוט ותאזנם ככל הניתן, באורח מידתי.  ברי הוא כי שיקלול ואיזון זכויות האזרח בין הרוב למיעוט אפשר שיפגע בשולים בזכויותיהם של שני הסקטורים הללו.  זהו המחיר אשר עלינו כולנו לשאת באם חפצי דמוקרטיה וצדק אנו.

המסקנה לעיל אינה כמובן מסוג המסקנות העולות במוחו של נויברגר.  כאמור הפרופסור מתוכנת לעבר זכויות אוניברסליות וממשלה עולמית "קוסמית" ונציגיהן עלי אדמות הלא הוא צבר חונטות השמאל הקיצוני הישראלי על עמותות "זכויות האזרח" מאחזות העינים  אשר בשרותן.  כל נושא הנוגע בדת ובמדינת הלאום הינו עבורו מוקצה מחמת המיאוס.  מכאן כבר הדרך קצרה עבורו לעוות ולעקם את מסקנתו המתבקשת של כל בן אנוש תאב חיים והקיום האנושי.  נעלם מעיניו כמובן כי הינו מחליף דת אחת המחזיקה באל אחד, בדת אחרת, "הדת האוניברסלית", דת אלילית המחזיקה בעקרונות "קוסמים" וכך, מה תיקנו חכמים בתקנתם?

נויברגר במודע או שאינו כך, מתעלם מנושא "הדמוקרטיה המתגוננת" וחובתה כלפי אזרחיה להגן עליהם מפני ניסיונות השתלטות עוינים מבפנים, כפי שמנסים ועוד ייגברו נסיונותיהם של ערביי ישראל בעתיד הנעזרים בחונטות אליטיסטיות מבפנים.  בעובדה היא כי מושג הדמוקרטיה המתגוננת לא היה ידוע דיו בתחילת המאה הקודמת, אז שלטה ברמה "הדמוקרטיה האוטופית" שהינה קרובתה המידית של "דת האוניברסליות" וצורת שילטון בילתי גמישה וחסרת תואמות זו היא שגרמה לעלית הפשיזם והנאציזם דהיינו, אוזלת ידם של המחוקקים האיטלקים והגרמנים האמונים מחד על השלטון הדמוקרטי, אך אלו מאידך מעלו בתפקידם, היא שהביאה בסופו של יום לנפילתם ולעליית שלטון טוטליטרי, דיקטטורי.

נויברגר רוצה לאמר לנו כי אל לנו לתקן תקנות המגינות עלינו מפני אויבינו מבפנים באשר הדבר אינו תואם את "דת האויברסליות" בה מחזיקה החונטה השלטת הישראלית.  נויברגר ודומיו צפים בעולם אוטופי אשר בו הזאב גר עם הכבש ושניהם רוקדים קומבייה לאור נרות שמימיים בעוד שניהם ניזונים חופשי מ-"מן השמים".  נויברגר חובר לכל הכרוכיות הצווחניות המנסות בפירפורי גסיסתן האחרונים למנוע מהריבון, הוא העם, להגן על עצמו מפני משיסתם של שוטמיו מבפנים, ואלו ממש אותן כרוכיות.

נויברגר מתעלם במופגן מהפיתרון המתבקש והוא שיוויון זכויות לכלל האזרחים, כולל המיעוטים במדינת ישראל אך זה חייב ומתקיים תחת השילטון הדמוקרטי של מדינת הלאום היהודית המוכרת וניתמכת ככזו על ידי כלל אזרחיה.  הפרופ' והסקטור האליטיסטי עליו הוא נימנה, אינו מסוגל כה להרחיק ראות, באשר פוסל הוא מראש כל מדינת לאום וכל קיומה של דת, תהייה זו אשר תהיה, למעט "הדת האוניברסלית" האלילית שלו וחונטתו.

אכן, חובתה של מדינת הלאום הדמוקרטית היא לגזור גזרת זכויות שווה לכלל אזרחיה, אך המופקדים על הענקת הזכויות האזרחיות השוות לכל הם נציגי הריבון דהיינו חברי כנסת ישראל וממשלת ישראל הניבחרים על ידי הרוב.  אל לנו לשפוך את התינוק עם המים כמשנת נויברגר ודומיו תאבי השלטון והחלת האידאולוגיה החד צדדית, השיטחית שלהם.  אל לנו לפרק את מדינת הלאום הדמוקרטית לנוכך כשלים מזדמנים ולנהות אחר מקסמי שוא "אוניברסלים", יש לבוז ולארר גישה אנרכיסטית זו.  אחריותם של חברי הכנסת, המהווים את המחסום בפני השתלטות טוטליטרית, תועלתית ואנרכיסטית עוינות, היא להגן על קיומם, חרויותיהם וזכויות כלל האזרחים כאחת וזאת יעשו על ידי תיקון תקנות הגנת הדמוקרטיה אשר יחזקו את 'שלטון מדינת החוק' על מדינת ישראל.

מאמרו של פרופ' בנימין נויברגר

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1204037.html

אהרון רול

amroll@sympatico.ca

www.aaronroll.com