פרשת ויצא: יעקב נכד לסבא גדול / מוטי לקסמן, תשע"א
הסבא אברהם צוּוה ללכת: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" [1]. והסבא הלך: "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'" [2].
גם הנכד יעקב נע: "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" [3]. האם התנועה עברה בירושה?
נכון, הסב והנכד נעו, אבל פרט לעצם התנועה ההבדלים רבים.
אברהם יצא בהנעת צו אלוהי להפיץ אמונה חדשה ולהתחיל להקים עם חדש.
יעקב ברח מאימת אחיו עשיו, בעצת, בעצם בהנחיית, אימו רבקה, החוששת לחייו [4].
הסבא אברהם יוצא עם אשתו ובני משפחתו [5], יעקב הנכד, בבריחתו הוא מתרחק מבני משפחתו.
אברהם הלך מערבה, יעקב פנה מזרחה. אבל לא הכוון בלבד שונה.
אברהם הלך אל הארץ המיועדת, יעקב נטש אותה ארץ מיועדת ועובר לגולה [6].
אברהם מתואר כדמות נכבדה וגדולה: בעל רכוש רב [7], מוערך מאוד על ידי מנהיגים אזוריים [8].
הנכד של סבא ענק זה מתואר: "יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן" [9].
האמנם יעקב הוא "דמות קטנה"?
יעקב חווה מאבק-אחים כבר בבטן אמו, רבקה: "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ" [10]. הוא יוצא לאוויר העולם שני, כאילו אץ אחר אחיו הבכור ותלוי בו: "וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב" [11], כאמור לעיל המקרא מכנה אותו קטן; הבן הקטן שאינו מרוצה ממעמדו כשני, מנצל הזדמנות וקונה את מעמד הבכורה מעשיו הבכור: "וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב" [12].
הרגשת נחיתות זו של יעקב וודאי מועצמת מאוד בהיותו חסר אהבת אב: "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו" [13], אין להסיק מכך שיעקב לא זכה לאהבה, להיפך, מודגש שרבקה האם מגלה כלפיו אהבה: "וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב" [14]. אבל זו אהבה של אם דומיננטית, כפי שנראה בהמשך, הכופה את רצונה על בנה האהוב. מכאן, אין זה מפליא שהמספר המקראי מתאר את יעקב הקטן כבעל אישיות פסיבית: "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" [15].
אם דומיננטית ובן פסיבי מביאים את רבקה לפעילות רבה: היא שומעת על כוונת יצחק לברך את בנם הגדול עשיו רבקה אינה מאבדת זמן ומיד מגלה יוזמה ומנחה: "וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ" [16]. הסופר המקראי, שאינו מרבה בתיאורים ואפיונים, עושה כאן שימוש בשני ביטויים שמשמעותם ברורה: "שְׁמַע בְּקֹלִי" – ציית לדברי; "מְצַוָּה אֹתָךְ" – דברי אינם בבחינת עצה אלא צו שעליך למלא. אבל, לזכותה של רבקה יש לומר שהיא אינה מתוארת רק כאם שתלטנית, אלא כאם הפועלת כך מתוך אהבה אל בנה אף מוכנה ליטול אחריות מלאה על מעשיו: "וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי וְלֵךְ קַח לִי" [17].
ואכן, יעקב הבן המסור, ממלא את ציווי אמו כהלכתם: "וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח וַיָּבֵא לְאִמּוֹ" [18]. אבל, עדיין הוא פסיבי, האמא הגדולה מארגנת הכל: "וַתַּעַשׂ אִמּוֹ מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהֵב אָבִיו. וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן. וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו. וַתִּתֵּן אֶת הַמַּטְעַמִּים וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר עָשָׂתָה בְּיַד יַעֲקֹב בְּנָהּ" [19].
האם איום מפורש על בריאותו ואפילו על חייו, מעורר את יעקב לפעולה?
לא. עשיו, שנפגע מאוד מגניבת הברכה שיועדה לו על-ידי האב יצחק, מגלה רגשות שנאה ומאיים בהריגת יעקב: "וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי" [20], יעקב עדיין אינו יוזם תגובה. האמא האוהבת והדומיננטית מפעילה מיד את סמכותה ומכתיבה את מהלכי בנה הקטן: "וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ: וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה: וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ" [21]. יתר-על-כן, בערמה מסויימת, רבקה מתפעלת גם את האב יצחק כדי להרחיק את יעקב מאיומי עשיו: "וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים" [22]. "וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן" [23].
יעקב עדיין מופעל, אינו יוזם עד שהאב מניע אותו: "וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו" [24].
לפי תיאורים אלה, אם יעקב כבר ילד קטן, הוא וודאי אינו מתואר כדמות גדולה כמו הסבא אברהם.
אבל, בל נחפז להכריע.
"האדם אינו אלא תבנית נוף-מולדתו, / רק מה-שספגה אזנו עוֹדָהּ רעננה / רק מה-שספגה עינו טרם שבעה לראות" כתב המשורר [25] ועסק בו בעיקר בהשפעת נוף הילדות על האדם. נראה לי שלא נחטא למשורר אם נשנה מעט ונאמר: "האדם אינו אלא תבנית-נוף משפחתו וילדותו". כלומר, יש תפיסות הבאות להסביר, לפחות חלקים מתפקוד האדם, מהתנהגותו ומתכונותיו, על ידי חוויות- הילדות של האדם. לצורך הדיון הנוכחי נקבל תפיסות אלה כהנחת מוצא.
לפי התיאור עד עתה, עם איזה מרכיבים מהילדות, או עם איזה ניסיון ועם איזה התנסויות יוצא יעקב למרחב החיים?
יעקב יוצא, לחרן כאשר "בצקלונו" תחושה של ילד שני, ילד קטן. הוא חסר אהבת אב, מונע ומופעל על-ידי אם דומיננטית, ומשתף איתה פעולה במעשה רמייה. יחסיו עם אחיו הגדול עוברים ממאבק ברחם ועד גילויי שנאה ואיומים על חייו.
זהו המטען שיעקב יוצא איתו מבאר שבע לחרן, דרך ארוכה מאוד.
יעקב מגיע לחרן.
במפגש הראשון של יעקב עם הרועים הוא מתגלה, ממש מפתיע, כאדם פעיל, יוזם ואף בעל כוח פיזי ניכר: "וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ" [26]. ואל ייקל הדבר בעיניך, כי האבן שעל פי הבאר היא אבן גדולה שניתן להזיזה רק בכוח משותף של רועים אחדים: "וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן" [27].
גם בתחום שבינו לבינה מתגלה יעקב כבעל יוזמה ללא כל חשש. זו אינה דמות שכרוכה אחרי הסינר של האמא שלה: "וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ" [28].
יעקב, מתאהב ברחל במבט ראשון. אבל, זו אהבה כנה שאינה חולפת ועוצמתה אינה פגה:
"וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה" [29].
כידוע לבן מרמה את יעקב ומשיא אותו עם לאה האחות הבכירה של רחל האהובה. אמנם אפשר לראות בתגובת יעקב סימן של תמימות [30], מאידך, עדיף לראות בכך שיעקב מגלה הבנה לתרבות המקום, ומוכן להשקיע שבע שנים נוספות כדי לזכות גם ברחל כדת וכדין: "וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב כֵּן וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וַיִּתֶּן לוֹ אֶת רָחֵל בִּתּוֹ לוֹ לְאִשָּׁה" [31].
לקראת סוף הפרשה, יעקב כבר בעל נשים, ילדים ורכוש רב [32]. הוא מגלה שלבן, שכבר רימה אותו פעם אחת, משנה יחסו אליו: "וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם" [33]. בתגובה הוא מתארגן היטב ונוטש את בית לבן עם כל כבודתו, ללא תיאום עם לבן.
לבן מגלה זאת ודולק אחריו, יעקב אינו נבהל אינו נרתע ומבהיר שאת מה שלקח זה שכרו עבור השנים הרבות שעבד אצל לבן: "זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים" [34].
לבן רואה שאין לו ברירה ואז הוא מציע ברית, יעקב מסכים, והם נפרדים בשלום: "וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל לָחֶם וַיֹּאכְלוּ לֶחֶם וַיָּלִינוּ בָּהָר" [35]; וַיַּשְׁכֵּם לָבָן בַּבֹּקֶר וַיְנַשֵּׁק לְבָנָיו וְלִבְנוֹתָיו וַיְבָרֶךְ אֶתְהֶם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ. וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים" [36].
הדיון הנוכחי מציע להבין את פרשת השבוע, פרשת "וַיֵּצֵא" כמתארת אדם שבילדותו היה אדם סביל, מופעל, לא יוזם וחסר אהבת אב, עובר שינוי ומתפקד כאדם בוגר אוהב, פעיל, יוזם מתחשב שאינו חושש לעמוד על זכויותיו.
ממש זה הקטן, גדול נהיה!!!
איך חל השינוי?
המקרא מתאר לנו מספר התגלויות שיעקב חזה.
לאחר צאת יעקב מביתו וממשפחתו בכוון לחרן הוא מגיע למקום בו הערב יורד והוא מתארגן לשינה. כבר בשלב הזה אנו רואים שינוי. יעקב הבן הקטן שאמו מארגנת בשבילו את העולם כולו, נמצא כעת לבד, הוא צריך לקבל החלטות וליישם אותן בכוחותיו הוא. וההחלטה הראשונה היא:
"וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא" [37].
אבן כמצע לראש? ניסיתם פעם לישון כשראשכם מונח על אבן? האם לא עדיף קש או זרדים עליהם פרושה שמיכה?
אז למה אבן?
יש פרשנויות שונות לכך [38] אני מציע לראות בכך מסר של הסופר במקראי ליעקב החדש. לא עוד נוחיות מפנקת של אמא, לא עוד ישיבה באוהל בתמימות, לא עוד "ראש קטן". יעקב מגיע להכרה שבעולם כדי לשרוד צריך, לא פעם, לוותר על פינוק ונוחיות. יעקב, מבטא במעשה זה מעין סיגוף עצמי כהכשרה למבחנים הבאים. אין לו ברירה הוא לבד בעולם ואם הוא לא יחשל את עצמו, הוא לא ישרוד.
ואז תוך כדי השינה הוא חולם: "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה ה’ נִצָּב עָלָיו" [39].
מה משמעות החלום הזה? פרשנים מעלים רעיונות שונים, ביניהם יש הרואים בסולם ביטוי ל"מערכת מודרגת של ערכים" [40].
מנקודה זו אני מציע להמשיך.
סולם משמש לעליה או לירידה בעולם הפיזי או בעולם הערכים.
בחלום יעקב המלאכים מתחילים מלמטה: "וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ". המלאכים מתחילים בעליה, לכן הם למטה, אבל הם עולים אל ראש הסולם. גם יעקב מצוי בראשית "סֻלָּם" ההתפתחות שלו, בראשית דרכו בעולם כבוגר. הוא יכול לעלות ולהתפתח. אבל המלאכים גם יורדים. ליעקב, גם לכל אדם בהתפתחות מעלה יש גם אפשרות של צניחה מטה...
העלייה, ההתרוממות, ההתפתחות של האדם תלויה קודם-כל באמונה, באמונה בכוחו, ביכולתו.
כל עוד אדם מציב לעצמו יעדים, ואם הוא פועל באמונה להגשמתם, סיכוי רב שאכן יעלה ויפרח.
איבוד אמונה, שקיעה באכזבה בייאוש, יצניח את האדם מטה-מטה...
העליה או הירידה אינה כפויה ואינה מקרית היא תלויה באדם, בהכרעתו ובהחלטתו לעלות או לרדת, להתקדם או לסגת.
האלוהים הניצב בראש הסולם מברך את יעקב ומחזק את רוחו: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ" [41]. יגידו מי שיגידו, מה הפלא שיעקב גילה כוחות שלא היו בו, הרי אלוהים שמר עליו!
נכון, כך כתוב: יעקב מקבל את ברכת האל.
אבל, מי שאין אלוהים בקרבו, בנפשו בנשמתו, אלוהים לא יתגלה אליו לא בחלום ולא בחזיון. מי שאין אמונה בלבו לא ימצא אמונה באלוהים וגם לא באדם. אם הוא לא יאמין ולא יפעל הברכה תהיה ריקה. אם ליבו יתמלא אמונה באל ובכוחו הוא, הוא יצליח ויעלה.
אכן, אדם יכול לחפש מקור לחולשותיו ולכישלונותיו בעברו, בילדות המוקדמת ולהאשים בכך את הוריו ותהליכי גידולו והתפתחותו. זו אחת הדרכים גם להצדיק התנהגות ללא קבלת אחריות אישית. סביר שאדם כזה עשוי להישאר תמיד בילדותו למרות שמספר שנות חייו הולך ורב.
העבר מסביר? אולי, במידה מסוימת.
אבל, את העבר אי-אפשר לשנות!
אפשר להבין את העבר.
חשוב להסיק מסקנות ורצוי לממש וליישם לקחים ממנו כדי לתפקד כבוגר אחראי בחברה ובתרבות, וכל זאת באמונה רבה.
הסבא הגדול אברהם יכול להיות שבע רצון מהתפתחות הנכד יעקב. אמנם יעקב אינו דמות בינלאומית כמו הסב, אבל הוא אדם שבחיי יומיום מתפקד היטב [42].
היש תובנה חשובה יותר מזו, מסיפורו של הנכד הקטן לסב הענק בפרשת "וַיֵּצֵא" בה יוצא יעקב אל העולם?
ומאטעלע אומר:
בלי תקווה וחלום,
חסר טעם בחיים, זה נכון.
אבל מי שרק מרחף וחולם
מי שרק מצפה
נשאר בדרך,
לרוב, פעור-פה.
<><><>
הבהרות ומראה מקום
[1] בראשית יב, א.
[2] שם ד.
[3] בראשית כח, י.
[4] "וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה. וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ. עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד" (בראשית כז, מג–מה).
[5] "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן" (בראשית יב, ה).
[6] "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (בראשית כח, י). האם זה רק מקרה שאלוהים מודיע ליעקב לשוב לכנען: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ" (בראשית לא, ג). ולמרות זאת, יעקב ירד בעתיד, עם כל בני משפחתו, לגולת מצרים?
[7] "וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב" (בראשית יג, ב).
[8] "וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (בראשית יד, יט); "וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ אֶל אַבְרָהָם לֵאמֹר אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה" (בראשית כא, כב).
[9] בראשית כז, טו, מב.
[10] בראשית כה, כב.
[11] שם, כו.
[12] שם, לג.
[13] שם, כח.
[14] שם, כח.
[15] שם, כז.
[16] בראשית כז, ח.
[17] שם, יג.
[18] שם, יד.
[19] שם, יד–יז.
[20] שם, מא,
[21] שם, מב–מד.
[22] שם, מו).
[23] בראשית כח, א.
[24] שם, ה.
[25] שאול טשרניחובסקי, "האדם אינו אלא...", כל כתבי, עמ' 466.
[26] בראשית כט, י.
[27] שם, ה.
[28] שם, יא.
[29] שם, יח, שמת-לב? גם רחל היא הקטנה...
[30] אולי שריד מימי קטנותו?
[31] בראשית כט, כח.
[32] יעקב מתקרב למעמד סבו?
[33] בראשית לא, ב.
[34] שם, מא.
[35] שם, נד.
[36] בראשית לב, א–ב.
[37] בראשית כח, יא).
[38] "עשאן כמין מרזב סביב לראשו שהיה ירא מפני חיות רעות" (רש"י על אתר); "מאבני המזבח שיצחק אביו נעקד עליו" (חזקוני על אתר); "שהיו מוכנות שם לאורחים לאכול ולשבת עליהם" (ספורנו על אתר).
[39] בראשית כח, יב–יג).
[40] "ודרך סלם להיות סמל [...] והרב רבי שלמה הספרדי [= כנראה שלמה עבן גבירול] אמר כי סלם רמז לנשמה העליונה. ומלאכי אלהים. מחשבות החכמה. ויאמר ר' ישועה, כי טעם סולם שעלתה בו תפלתו, וירדה ישועתו מן השמים" (ראב"ע על אתר). יהודה קיל, ספר בראשית, כרך שני, ירושלים תש"ס, עמ' שיא. "יוצא אפוא שה'סלם' המזכיר והמתחבר לשורש העברי סל"ל (גם אם אינו נגזר ממנו) עשוי לעודד ולתמוך בלגיטימיות של ההצעה שמדובר ב'דרך', ואולי אף לרמז על דרך מסוימת, זו העוברת בין הארץ לבין הגלות, ההליכה בדרך זו לכיוון מקום משכנו של האל, מקרבת את ההולך לאל ואילו הליכה בכיוון ההפוך רק מרחיקה אותו מהאל" ( יצחק (איציק) פלג, "מהו ה'סלם' שראה יעקב בחלומו?", שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום גיליון יד תשס"ד
[41] בראשית כח, טו).
[42] לפחות במסופר בפרשת השבוע.
אנו סבורים שלאחר אברהם מסופר על התנהלות חיי יומיום. המעוניין יכול לקרוא על כך: "פרשת תולדות: מרום העולם לשגרת חיים" באתר: http://motele.wordpress.com