פרשת אחרי-קדושים: קדושה ושלמות ומה שביניהם

פרשת אחרי-קדושים: קדושה ושלמות ומה שביניהם / מוטי לקסמן, תשס"ט

השנה, זמן פרשת השבוע, פרשיות אחרי-קדושים, הוא עת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות. מועד שיש בו הֶזְמֵן לדיון במושג קדוש וקדושה.

בשבוע העצמאות וודאי נשמע את הצירופים "קדושת הארץ", "קדושת הנופלים" ו"קדושת העם" יותר מפעם אחת. ואכן, קדוש וקדושה הם מלים שמצויות בדיונים בהקשר למטרות ולאובייקטים שונים.

מהי קדושה?

נפתח בעיון קל בהבנת המושג קדוש.

אחד ההסברים מצוי בדיון עיוני: "תכונה שהמאמינים מייחסים לישויות על-טבעיות (אל, אלים), אנשים, עצמים ומקומות הנערצים על ידם – להבדיל מ'החול' שהוא שגור ויומיומי. קודש וחול הן שתי הקטגוריות הדתיות הבסיסיות ביותר, על-פיהן מתחלק העולם ומלואו לשניים, הנבדלים זה מזה הבדל איכותי. [...] לדעת התיאולוג הגרמני רודולף אוטו (1869–1937), הקדושה היא היסוד האחרון והעמוק ביותר שבכל דת, והוא העושה אותה לדת [...] אדם הסוגד לאוביקט הנערץ שרוי בהתעלות ובהתלהבות דתית, בהלך-נפש [...] הנבדל איכותית מכל סוג התנסות אחר, כגון התעלות מוסרית או התנסות אסתטית. בעת-ובעונה-אחת הוא חש 'תלות' והתבטלות עצמית, אימה, עוצמה, חיוניות, תדהמה, וכן תחושת ה'שונות' המוחלטת של אוביקט סגידתו [...] הקדושה אינה איפוא תכונה אימננטית של אוביקטים, כי-אם אספקט של היחס אליהם" [1].

ניתוח מעניין מציע שד"ל [2]: "נראה לי, תחילת גזרתו מן "קד אש" כלומר יקוד אש [...] והיתה תחילת הנחת לשון "קדש" על הקרבנות הנשרפים באש לכבוד האל, ואחר-כך הושאל לכל דבר שמפרישין אותו לכבוד האל ומרחיקין אותו מתשמישי חול, אעפ"י שאין שם שריפה, כגון: קדושת השבת, ומקראי קודש, [...] והר הקודש ובית המקדש, וכן האדם נקרא קדוש כשיהיה דבק באל ומופרש לעבודתו, וקראו בגדי קודש ושמן הקודש לבגדים ולשמן המיוחדים לכהנים ומבדילים אותם משאר העם, והם להם לסימן המודיע היותם מופרשים לעבודת האל, והנה שבה מילת קדוש להורות על כל דבר אלהי ומתיחס לאלהות , וכן מילת קודש הוראתה אלהיות , כוח אלהי , מידה אלהית , וכיוצא בזה ; [...] כלומר שהוא אלהי באמת, לא בשם בלבד, ולפי ההוראה הזאת אמרו בהשאלה כי האל קדוש, והכוונה שהוא אלהי ומרומם על כל פחיתות הנמצאת באדם.

והושאל גם-כן לשון קדושה לכל מה שאין נהנין ממנו ושבני אדם בדלין הימנו כאילו הוא מופרש לשמים, [3].

ניתן להבחין בשני אפיונים משותפים לשני המקורות האלה, למרות פער הזמן וההשקפות. האחד הוא היבדלות: תוכן הקדושה הוא בהפרדה מן החולין, מן היומיומי, נבדל מן הנוהג הרגיל בבחינת "הופרש מן החולין – ההיפך טמא" [4]. האפיון השני ניתן לניסוח כשלמות. המושא המכונה 'קדוש' נתפס גם כבעל שלמות והיא אחד המרכיבים החשובים במעמדו המיוחד.

הכתוב בפרשת השבוע קודם שנים רבות לשני המקורות שהובאו לעיל, האם הופעת המושג קדוש בפרשת השבוע משקפת את האפיונים שמצאנו?

נבדוק.

לכאורה יסוד ההבדלה קיים: בפרשת השבוע אנו קוראים: "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי" [5]. מקור הקדושה של העם הוא באלוהים, וההבדלה היא מן העמים האחרים.

אבל איזו הבדלה זו?

"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" [6]. הקדושה אינה אפיון נתון או תכונה מולדת, קדושה היא תוצאה  של התנהגות ופעילות!

ואיזו התנהגות נדרשת?

הנה מספר דרישות והנחיות לקדושה: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" [7]; "לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ. וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'. לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר. לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'. לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ. לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה'. לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" [8]. ולא פחות חשוב: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'. וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" [9].

וישים נא לב הקורא: לרוב דרישות הקדושה מצורפת הגושפנקא האלוהית.

ייתכן מאוד וגושפנקא זו מביעה את ההנחה שללא החיוב האלוהי האדם הרגיל, האדם לכשעצמו רוצה להשיג יותר, עוד ועוד. לשם כך אדם אינו נמנע מלגנוב ולשקר, ולעוות משפט ולנצל גרים, ולא לשמור על כבודם וערכם של נזקקים כמו זקנים וחלשים.

לכן, באה החותמת האלוהית, חותמת אלוהית שבאה להשתית חברה בה לאדם יש ערך, האדם הוא הקדוש, ויש כללים כיצד להיות קדוש וכיצד לשמור על קדושת האדם [10].

כאמור לעיל אין זו קדושה מולדת ואינה קדושה מוענקת אלא קדושה מושגת. קדושה שמושגת לא על-ידי היבדלות מן החולין, מן השוטף מן הזורם יום-יום, אלא דווקא מעורבות מלאה בחיים ובחברה לשיפור ולהיטיב. זו אינה קדושה של משהו, זו קדושה של היות, של היות אדם.

כך אני מבין את צמד ההיגדים הבאים: "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" [11]; "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" [12]. "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" רק אם "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם", ללא התקדשות אנושית, ערכית-מוסרית אין קדושה באדם.

זוהי קדושה נותנת ולא דורשת לעצמה.

אבל, אם אמרנו למעלה שקדושה קשורה גם לשלמות, נראה לי שהקדושה שמצאנו בפרשת השבוע אינה ממין זה. כי-אם הקדושה היא דווקא בפעילות בחיי יום-יום, בזרם החולין הנוהר, אזי אף אחד בחיי יום-יום אינו שלם ואינו מושלם, כי הוא אדם! במלים אחרות, לא בשלמות, אלא בפרטים הקטנים, הפשוטים מקדש אם להיות קדוש.

בהקשר לכך עולה לפני שיר של טוביה ריבנר, בו הוא כותב, בין השאר: אִי אֶפְשָׁר עִם הַשְּׁלֵמוּת הַזּאת. / הַשְּׁלֵמוּת מֻשְׁלֶמֶת מִדַּי, / קָשָׁה כַּמָּוֶת. / מונַעַת מִמְּך לִנְשׁם. / עושֹה אותְךָ מְגֻחָךְ בַּפֶּה הַפָּעוּר. / אִי אֶפְשָׁר לֶאֱכל בִּשְׁלֵמוּת / לִשְׁתות בִּשְׁלֵמוּת / לֶאֱהב אַהֲבַת מְתום.

לכן, יש להיזהר מן המטיפים ל"קדושים" מורמים מעם שצריך לתת להם.

מצאנו, אפוא, שקדושה אינה תוצר אלא שאיפה היא יעד מכוון, יעד מנחה לכל אדם: הקדושה היא ביצור אנוש שזוכר להיות בן אדם, לכל אדם!

זה לא תמיד קל, אבל זה אפשרי!

הארות ומראה מקום

[1] אריק כהן, "קדושה", דוד כנעני (עורך) אנציקלופדיה למדעי החברה כרך ה, עמ' 207–208.

[2] שמואל דוד לוצאטו: משורר, בלשן ופרשן; איטליה 1800–1865.

[3] שד"ל לשמות טו, יא.

[4] יעקב כנעני, "קדש", אוצר הלשון העברית, כרך טו, גבעתיים תש"ם, עמ' 5145

[5] ויקרא כ, כו.

[6] שם, ח.

[7] ויקרא יט, ג.

[8] שם, יא–יח.

[9] שם, לב–לד.

[10] וכללים אלה נכתבו אלפי שנים לפני ניסוח מגילת זכויות האדם באו"ם, 10 בדצמבר 1948.

[11] ויקרא יט, ב.

[12] ויקרא כ, ז.