אז את יוצאת לעוד דייט בחיים המתקדמים שלך, קצת פסימית וקצת "נו שיהיה, מה כבר יכול להיות?". הפעם זה דרך אתר הכרויות ברשת, שהפך להיות השדכן הווירטואלי של המדינה.
שׂבעת הזדמנויות וניסיונות, את כבר מכירה את כל הטיפוסים. את כל אלו שלחשו לך אהבה כדי לקבל זיון, את כל אלה שהסתכלו לך בעיניים והיו המחזרים שתמיד חלמת עליהם עד שהשכיבו אותך, את כל חסרי הגיוון.
אחרי הכרויות של הלילה הוא עוד נדבך בסדר היום הבנאלי שלך, והוא ממוקם די בסוף, אחרי שסיימת את העבודה, את שיעור היוגה ואת הקפה ששתית עם חברה בבית. את כבר לא מתרגשת מזה, רגילה לאכזבות, לשטנץ של הבחורים העירוניים שלוקחים אותך לאחד הברים שקרובים לביתם או שנפגשים איתך באמצע. כבר נגמרו הימים שהיו אוספים אותך מהבית. בימינו נפגשים באמצע.
על פניו יש לו נתונים לא רעים בכלל. הוא אמנם איש מלומד, אבל זה אומר שהוא מבוסס, וזה נתון לא רע. עיניו הירוקות וגופו שמתנשא לגובה של 187 סנטימטרים מדווחים שהוא לטעמך ואת אכן יכולה להימשך אליו, ויותר מהכל שניכם מעריצים של הקיוּר, בגלל זה בעצם הוא פנה אליך.
השעה כבר תשע בערב. קבעתם ברבע לעשר, ואת באמצע ההתארגנויות. זרקת על עצמך משהו סקסי אבל לא יותר מדי, ריססת כמה טיפות חשק בניחוח D&G, עוד חיזוק של השפתון, סליחה, הליפגלוס, ואת מוכנה לצאת לדרכך.
זה לילה נעים ואת מחליטה לצעוד לך לבר שבו קבעתם. 12 דקות של הליכה לא מהירה (לא כולל איחור אופנתי קטן), ואת מחוברת לאייפוד הקטן שלך, כשהשיר Fascination Street משמש כמטרונום לקצב הליכתך האחיד. זהו "שיר סיגריה", כמו שאת אוהבת לכנות ומיד את מציתה אחת.
המבוכה הופכת לתחושה נעימה שמשולבת במשיכה
הגעת. מסטיק מהתיק מחליף את ריח הסיגריה שבפיך. את נכנסת, הוא כבר עם חצי ליטר יושב על הבר. הוא בהחלט נראה לך ואת מבסוטה. אחרי כמה דקות, המבוכה הופכת לתחושה נעימה שמשולבת במשיכה מינית.
ידיים נשלחות באוויר, אתם נוגעים-לא נוגעים, הוא מצחיק אותך, וזה אולי אחד הדייטים הטובים שהיו לך בשנה האחרונה, והיו לא מעט. הברמן קולט את הסיטואציה ומחליט לפנק אתכם בצ'ייסר.
"אתם אנשים של וודקה או של וויסקי?", הוא שואל ומניח שתי כוסיות קטנות על הדלפק.
"אני של וויסקי", עונה הדייט שלך ואת מהנהנת כמסכימה, למרות שבדרך כלל את מעדיפה "פיג'לין", אבל חושבת לעצמך, "למה לא? נתפוס קצת ראש. להזיק זה לא יזיק".
שעתיים אחרי, אתם מחליטים לסיים. את רוצה לראות אותו שוב. "יש פה פוטנציאל", את חושבת לעצמך. מבוסמים מאלכוהול, חרמנות ותשוקה, נוצר מצב ואתם מתנשקים ביציאה מהבר. זה מרגיש לך טוב. "סוף סוף", את חושבת לעצמך, "סוף סוף מישהו שעושה לי את זה וגם יודע לנשק".
הוא מציע ללוות אותך, ואת לא מתנגדת להסניף עוד כמה דקות את הריח הגברי שלו. אתם הולכים מחוייכים לעבר ביתך, והדרך נראית פתאום כך כך קצרה, הרבה יותר מהדרך הלוך. את יודעת שאסור לך להציע לו לעלות, אבל משהו בך לא רוצה שהלילה הזה ייגמר.
את יודעת שקשרים אחרים שהיו לך והתחילו כך - נעלמו כלעומת שבאו. את יודעת כבר הכל. את במשחק הזה יותר מדי שנים. למרות שבעצם את רוצה עוד קצת מהטעם שלו. עוד קצת וזהו. הוא לא מציע לעלות אלייך. גם הוא לא טירון בצבא האהבה ויודע מה תחשבי אם יבקש. ולכן נשיקה חלומית מתחת לביתך נותנת את האות לכך שכל אחד יישן הלילה לבד.
לילה טוב.
אולי הוא התרופה למחלת האהבה שלך?
הוא מתקשר למחרת, את מתרגשת. קצת גשום בחוץ, ואתם קובעים שיבוא אלייך לראות סרט. הוא מגיע עם הדי.וי.די של "הים שבפנים". "זה סרט על פרופורציות בחיים", הוא מסביר.
השבוע יצא הדיסק החדש של הקיור, ואת שמה אותו ברקע. את מסתכלת עליו במבט מאוהב וחושבת שאולי הוא התרופה למחלת האהבה שלך? שאולי הוא יהיה הקיור?! את פותחת בקבוק יין אדום והוא פותח את הכירבולית ומחכה לך שתבואי.
"לחיים", את אומרת כשאת מסתכלת לתוך עיניו.
"לחיינו", הוא עונה ומקיש עם כוסו בעדינות על כוסך.
החיוך ההדדי מבשר שצריך להתחיל את הסרט. את מתכרבלת בתוכו והוא עוטף אותך בזרועותיו החסונות. מתישהו את מתעלמת מהסרט ומנשקת אותו. הוא משתף פעולה וספת האורחים משנה את תכליתה לספת החירמונים.
יהיה פה סקס הלילה, ואת זה שניכם כבר יודעים. אתם לא מדברים על מה שיהיה בעתיד. את מתמסרת לו, וכעבור מספר דקות לא רבות הוא בתוכך. יש לך מישהו.
את קמה מאוחר למחרת, והוא נשאר לישון אפילו שיש לו עבודה בבוקר. את חושבת שזה רומנטי. את יודעת שהיום לא תיפגשו כי הוא משחק פוקר "טקסס הולדם" עם חברים. זה היום הקבוע שלהם. אבל סמס בצהריים מזכיר לך שהוא שם:
את עונה לו מיד, מחוייכת, מתקתקת במהירות על מקשי הנייד שלך, אבל עוד לא שולחת ומשהה מעט את זמן תגובתך.
עברו כבר שלושה ימים והבחור לא משמיע קול
מחר הוא כבר היום ועוד לא שמעת ממנו. את מתחילה לדאוג לאן הוא נעלם. צפצוף הודעת סמס מזניק אותך מכסאך בעבודה, אבל זה לא הוא. סתם הודעה על איזו מסיבה שלא תלכי אליה.
בערב את כבר מתקשרת אליו. הוא עונה ואומר שהוא חולה. ליבך מוציא אנחת רווחה: "הכל בסדר".
"אתה רוצה אולי שאני אביא לך משהו? מרק?", את מציעה בטוב ליבך ותמימותך.
"לא, תודה", הוא עונה, "זה בטח יעבור ביום-יומיים הקרובים".
"אוקיי. אבל אם אתה צריך משהו תגיד לי", את משאירה את הכדור במגרש שלו, "אולי אפילו איזה שיר שיעשה לך יותר טוב".
"טוב חמודה, תודה", הוא מסיים את השיחה.
עברו כבר שלושה ימים והבחור לא משמיע קול. אפילו לסמס שלך הוא לא עונה. את חושבת עליו, מהורהרת. מחליטה לא לרדוף אחריו אבל רוצה תשובות. את אפילו כבר כועסת, ושתי החברות הכי טובות שלך כבר מעורות טוב טוב בכל הפרטים.
כעבור כמה ימים את יושבת עם חברה באיזה בר. לידך מתיישב לפתע הברמן שפינק אתכם אז, באותו דייט חלומי, ושותה עם חברים. את לוקחת את הנייד, חושבת אם לסמס לו או לא ומחליטה שאת מנסה בפעם האחרונה:
"אני יושבת בבר עם חברה ונמצא פה הברמן שהזמין אותנו לצ'ייסר. היית טעים...".
"מעניין אם הוא יענה", את חושבת לעצמך. אבל כעבור דקה, צפצוף הודעה מרטיט את הסלולר שלך על הבר. מתרגשת ומצפה את לוחצת על המקש שמשחרר את ההודעה לחופשי:
"מצטער שהייתי רק צ'ייסר בשבילךְ".