היום בבגרותי אני משתמשת הרבה במשפטים שאמא היתה אומרת, ופתאום אני רואה את הדמיון שלי לאמא ביחס שלי לילדי, בראיית העולם שלי.
אמא היתה טוטאלית לילדיה, ממש כשמה חנה. אנחנו היינו בבת עיניה.
היא היתה עובדת קשה בכדי לפרנס אותנו ותמיד חזרה עם מפית ובה ביצה עגבניה ומלפופון, והיתה אומרת שבמשך שבוע יהיו 7 ביצים ו 7 עגבניות ו 7 מלפפונים.
ני זוכרת את אמא יושבת בספספל בגינה ובוכה וצוחקת בהיסטריה לאחר שאבא עזב אותה, תמיד היא הגינה עליו ואמרה שעשו לו כישוף ושהוא לא אשם, גם שהיתה על ערש דוי אמרה שאם הוא יהיה חולה היא תבוא ותעשה לו כוס תה.
אמא שלי היתה מצחיקה אותנו עם שיבושי השפה שלה במקום סינטבון - סינסבון ..
היה לה כלב מעורב והיא היתה מתיחסת אליו כמו לבעלה, צועקת עליו שהיה מגיע מאוחר, כי הוא היה כלב עצמאי,יוצא מהבית וחוזר מתי שמתחשק לו, ושחלתה היתה שומרת לו את ארוחת הצהרים שלה ושולחת לו.
היה עוני גדול בבית אבל עם הלב הגדול של אמא לא הרגשנו, מים חמים להתרחץ לא היו והיינו מרתיחים קומקומים, כביסה היא התה מרתיחה עם דוד על הגז, לימודה עם לימון טרי ועוגה עם שתי ביצים.
הבית תמיד היה הומה אנשים, הרחוב היה מרכזי וכל מי שבא לסידורים היה קופץ לכוס קפה.
גרעינים שחורים פירות העונה ועוגה משתי ביצים תמיד חיכו למבקרים או לחם שחור טרי הכל מהנשמה.
כולנו היינו באים אחרי הים מלאי חול היא אף פעם לא קיטרה על החול, תמיד סירים עם אוכל חם, אוי אמא
כמה את חסרה.
בילדותי לא ידעתי להעריך אותה כי חויתי את הכמיהה הגדולה לאבא, לעושרו, לחוכמתו ולא הבנתי עד כמה אמא היתה נשמה גדולה וגבוהה.
היא היתה קוראת לי סמרה והמלומדת שלי, היתה גאה בילדיה שהיו כל עולמה.
הספר שלי הוא הרוח שלה, הוא בה מהמקום שרציתי להנציח את רוחה.
הוא מאגד בתוכו את כל היצירות שהצילו את נפשי מתהומות השכול ולאו את חיי בצבע ובאושר.
יהיה זכרה ברוך.