מועדוני החשפנות מסתתרים מאחורי הלגיטימיות החברתית שרואה בחשפנות כמייצגת ליברליות וחיי לילה של עיר מודרנית וחופשית. לגיטימציה זו סוללת את כניסתן של קבוצות גברים ונערים מכל שכבות החברה לחגוג שם מסיבת רווקים , מסיבות שחרור, מסיבות גיוס, סוף מסלול, הצלחת הנפקה, אקזיט מוצלח, סוף שמינית וסתם ימי הולדת.
אולם המציאות היא שונה: מועדוני החשפנות בארץ (ובעולם), למעשה מתפקדים כבתי בושת לכל דבר. בדומה לתעשיית הזנות, תעשיית החשפנות מאפשרת לגברים "לקנות נשים".
בתמורה לכמה עשרות שקלים בודדים "מסכימות" חשפניות לרקוד בעירום, עבור סכום גדול יותר לקיים יחסי מין עם לקוחות ולעיתים אף להשתתף בסרטים פורנוגרפיים. כדי להתנתק מהסביבה האכזרית של עולם החשפנות, חשפניות רבות מוצאות מפלט דרך התמכרות לסמים ולאלכוהול.
פרופיל הנשים, ודרך כניסתן למועדוני החשפנות, היא אותה הדרך בהן נשים נשאבות לזנות.מועדוני החשפנות הם פעמים רבות השער ממנו נכנסות הנשים לעולם הזנות.
תעשיית המין גורמת לניצול המוני של נשים: מה שמתחיל בעבודה קלה עם כסף טוב נגמר באסון נפשי - המציאות היא שהבנות הבוחרות לעבוד בתור חשפניות מכניסות את עצמן למלכודת שקשה להיחלץ ממנה. הן חושבות שתוכלנה לצאת מהתעשייה כשירצו או כשיסיימו לשלם את חובותיהן הכלכליות, אך המציאות מראה כי רבות מתקשות לוותר על סכומי הכסף העצומים ועל רמת החיים הגבוהה שסיגלו לעצמן, והאפשרות ללכת לעבוד במקום אחר שישלם לך שכר מינימום, כבר לא קיימת. תחושת הניצול מובילה לבסוף להידרדרות גם בחיים האמיתיים, אחרי שכבים האורות במועדון.
המודל הכלכלי של מרבית מועדוני החשפנות גובל בניצול: הרקדניות, הסדרנים והדי.ג'יי לא מקבלים שכר מההנהלה. ההכנסות היחידות הן מצנצנות טיפים שמוצבות על הבמה.
בחלק מהמקרים החשפניות מביעות את רצונן לפני מנהליהן, להתפטר, לעזוב את התחום לחלוטין ולפתוח דף חדש בחייהן. אולם, חשפניות רבות מביעות את החשש הגדול שלהן להתפטר מתפקידן, לאור איומיהם של בעלי המועדון, נגדן להכפיש את שמן הטוב של החשפניות, בסביבתן הקרובה לרבות לפני הוריהן.
חשפניות בד"כ מוצאות את דרכן אל מועדוני חשפנות מתוך דוחק כלכלי ומתוך הנחה כי העבודה תכלול שירותי חשפנות בלבד. בפועל, בעלי מועודני חשפנות לא פעם דורשים מהחשפניות לספק גם שירותי מין בתשלום, ללקוחות שרצו בשירותים אלו.