רשתות חברתיות וחינוך - הילכו שניים יחדיו?
לפני שנים צפיתי בראיון עם הזמרת מדונה שסיפרה על דרכה לצמרת הפופ. מדונה תיארה כיצד בתחילת דרכה היה עליה לבצע כל פרובוקציה אפשרית על מנת שהמוזיקה שלה תפרוץ אל הקהל הרחב. לאחר אין ספור מחשופים ומחוכים אכן קיבלה הדיווה תשומת לב עולמית והתקשורת הפכה עבורה לפלטפורמה להפצת מסריה ושיריה, גם אם אלו נתפסו לעיתים כשנויים במחלוקת. כיום כל אדם שרוצה להעביר מסר להמונים יודע שאין עוד צורך בהכרח לצאת לרחובות, לנאום על במות ולנקוט בתעמולה אינטנסיבית. כל שדרוש הוא מחשב וחיבור לרשת חברתית. כך סלל ברק אובמה את דרכו לצמרת הפוליטית לא מעט בזכות שימוש מושכל ברשתות חברתיות באינטרנט ומה שטוב עבור נשיא ארה"ב מצויין עבור הדור הצעיר.
פלטפורמת פייסבוק, הרשת החברתית הגדולה בעולם אליה מחוברים כ 400 מליון משתמשים הפכה מזמן לבית שני עבור הנוער שמאמץ בחום ובקלות את הטכנולוגיה כל עוד זו מסייעת לו לשרת את מטרותיו. כאן מגיע החלק המסתורי ביותר. מהן למעשה מטרותיו של הנוער כפי שאלו באות לידי ביטוי בפייסבוק...? נדמה שהדור הצעיר גדל כבר לתוך מציאות מוצהרת בה התקשורת עצמה היא המטרה והרשת היא אמצעי. השאלה "ומה לגבי התוכן" הולכת ונמוגה לתוך מציאות חדשה בה כללי המשחק השתנו. אין טעם לחפש את המפתח מתחת לפנס ולנסות למצוא צידוק תוכני הולם שיעמוד בבסיסה של רשת חברתית. אך האם יש טעם לקשר בין רשת חברתית שעיקרה איסוף חברים וירטואלים ועידכון סטטוסים מגוחכים כמו "נשרפה לי עוגת הבננות שהכנתי למסיבה" לבין חינוך? לשם כך יש לנסות ולבחון מה עומד בבסיס הצורך הכפייתי כמעט "להתחבר לרשת".
הרשת החברתית כשלעצמה עונה על צורך בסיסי, כימעט אבולוציוני של של האדם: תקשורת וחיפוש אחר קידמה. כולנו חוררנו בילדותינו שני גביעי לבן ריקים וקשרנו חוט ביניהם רק כדי לשמוע זה את זה ממרחק, החוט המקשר הפך לרגע לאלמנט הקסום שיכולנו לשלוט בו. מובן שגם הטלפון, הווקי טוקי ושאר מכשירי התקשורת שימשו אותנו כדי להתקרב זה לזה. התוכן היו המילים שרצו על גבי החוטים אך ההנאה האמיתית נבעה מהאחיזה במכשיר ותחושת הקרבה. רשת הפייסבוק מתברגת לתוך הצורך הזה באופן המדויק ביותר. מעניין שבשנים האחרונות הרשת עברה מהפך מרשת של סטודנטים לרשת של כולם. אנשי מחשבים התחילו, הנוער אימץ בהתלהבות, ההורים הצטרפו מסקרנות, חברות עסקיות גילו את הפוטנציאל הכלכלי ואנשי חינוך גילו את הפוטנציאל התוכני. פוטנציאל תוכני...? אכן כן. על פי כללי המשחק החדשים אין צורך להמתין שהתוכן יגיע לרשת, ניתן פשוט ליצור אותו בתוכה.
לכאורה נדמה שרעיון שילוב תכנים של תחומי דעת ברשת חברתית בעלת צביון שטחי וקליל נדמית כמנוגדת. בנוסף קיימת כאן סכנת חציית גבול של פרטיות. מדוע שהתלמידים ירצו שהמורה תהיה חברה שלהם בפייסבוק ועוד ש"תעמיס עליהם שיעורי בית" בדיוק כשהם מעדכנים סטטוס "חזרתי מעשר שעות רביצה בים..." אבל למציאות הוירטואלית פתרונות פשוטים והגיוניים. פתיחת פרופיל תחום וייעודי עבור משתתפי הקבוצה בלבד מגדירה מראש את גבולות הגיזרה עבור שני הצדדים והתועלת בשימוש נכון יכולה להיות אדירה. החל משליחת קישורים לאתרים שיכולים לסייע להרחיב תחומי דעת, דרך שימוש במדיה כפורום לכל דבר בו התלמידים נעזרים זה בזה למטלות שונות ועד לפלטפורמת פרסום תמונות הווי מהטיול השנתי וכדומה, בעיקר בכיתות חינוך בהן האפקט המגבש חיוני ביותר. הדיאלוג הרציף בין המורה לתלמיד , כשהוא נוסב סביב תוכן משמעותי אך מוגש בעטיפה אטרקטיבית מחלחל בקלות יתרה והופך את התקשורת למעגלית ומחויכת.
ומה לגבי טוויטר? אותה רשת חברתית שכולם יודעים על קיומה אבל עדיין לא ברור מדוע יש צורך ברשת חברתית נוספת שמציעה בעיקר אופציה לשליחת מסר בן 140 תווים שעונה על שאלה קבועה המופיעה בעמד הבית: "מה אתה עושה כעת?". המרחק בין טוויטר לחינוך מצטמצם בזכות אלו שכבר מצליחים למנף גם את רשת האפרוח הצייצן לטובת הנושא. ג'ף פולבר, גורו הייטק אמריקאי ויהודי חם שמאחוריו רקורד מרשים של הקמת חמישים חברות היי טק הינו אחד ממייסדי טוויטר. במפגש שערך במכללת לוינסקי בתאריך 07.07.10 הוא הרצה על שימושים אפשריים של טוויטר בחינוך בפני אנשי הוראה. באופן מפתיע סיפר ג'ק בביישנות מסוימת על עברו כילד מופנם ובודד ועל הרצון העז שלו לתקשר עם העולם על אף חוסר הביטחון החברתי שחש. את הידע הטכנולוגי שלו הוא רתם לאורך השנים לטובת יצירת אמצעי תקשורת שמקדמים תקשורת בין אנשים שתתבסס על תחומי עניין משותפים. כך, בעוד פייסבוק נותרה רשת בעלת דגש חברתי מובהק פרצה טוויטר דווקא בשל המינימליזם הויזואלי שלה וההתקשרות על פי תחומי עניין ולאו דווקא קשרים אישיים.על פי האג'נדה של פולבר רעיונות משותפים יוצרים דיאלוג, דיאלוג יוצר קירבה וקירבה יוצרת תוכן פורה.
אלמנט ה"זמן האמיתי" על פיו כל הודעה נשלחת למי שבחר להצטרף ("לעקוב" בשפת טוויטר) אחר המשתמש באותו רגע והקלות בה ניתן להתנתק מהמחשב ולהשתמש בטוויטר בסלולרי הופכות את הרשת לחממה לגיבוש בזמן אמיתי. בעבר רעיונות ספונטניים הועלו על פנקסים קטנים, כיום יש לאותם רעיונות אפשרות תפוצה נרחבת ומיידית. השאלה "מה אתה עושה?" המופיעה במסך הראשי מהווה טריגר בלבד לפיתוח רעיונות וליצירת דיונים רחבים. כאמור, כל משתמש יוצר את התוכן ולכן מנעד התשובות יכול לנוע בין "מכין עוגת בננות חדשה" לבין "נמצא בחנות ספרים ומתלבט בין "ואלה תולדות" של אלזה מורנטה לבין "מאה שנים של בדידות" של גבריאל גרסיה מרקס.. אשמח להמלצות לקלאסיקות נוספות." 140 תווים שיכולים לפתוח דיון מפרה.
בהרצאותו תיאר ג'ף פולבר אנשי הוראה שכבר הצליחו לרתום את הרשת למטרותיהם. כדוגמא הוא סיפר על מורה בתיכון שיצר חשבון משתמש בטוויטר שיועד לכיתת החינוך שלו. התלמידים קיבלו מטלות לכתוב הודעות בשם דמויות מספר שנלמד, או אף בשם בעלי חיים שונים, הכל בהתאם לנושא הנלמד. אשת חינוך נוספת בארה"ב הצליחה לגייס דרך הטוויטר תורמים לבניית כיתה ממוחשבת בטנזניה. הכיתה הפכה להצלחה ולתלמידיה ניתנה ההזדמנות להיות מקושרים לעולם דרך האינטרנט וכמובן דרך קבוצת הטוויטר שלהם, דרכה הם "מצייצים" לעולם ומספרים על החיים כתלמידים בטנזניה. גם בארץ ישנם אנשי חינוך שמקיימים דיונים באופן סדיר ברשת בנושאי חינוך ומעגל המתעניינים בהם הולך ומתרחב במהירות.
אם כן הטכנולוגיה כבר כאן והתלמידים משייטים ברשתות החברתיות בקלות ובהנאה. אל אותו שיוט שלצופה מהצד לעיתים נדמה כדשדוש במים תפלים ניתן ליצוק תוכן בדמות יצירת מרחב תחום של דיאלוגים ומשימות מכוונות תחום דעת. נכון, כל מערכת פורומים בסיסית עונה על צורך זה אך זרימת המידע הידידותית, הממשקים הנוחים להפליא והתגובות בזמן אמת הופכים כל מטלה לחוויתית במיוחד. כך נוצרת מערכת לא פורמלית התומכת בלימודים הפורמליים בכיתה. השילוב של חינוך ורשתות חברתיות הינו חדש יחסית ולכן מהווה עדיין תחום של ניסוי, טעייה, תהייה והסקת מסקנות. הצעידה בדרך כשלעצמה הנה חלק מהחוויה, או כפי שהיטיבה לתאר מריה מונטסורי (מייסדת שיטת מונטוסירי לחינוך) לפני כמאה שנה: "משחק הוא הדרך של הילדים ללמוד את מה שלא ניתן ללמד אותם."
מאיה בן-אמוץ