התעסקות בספורט זו אחת ההנאות הקטנות או בעצם אולי הגדולות שיש בחיים. בפוסט הזה לא ניגע בפן הבריאותי של הספורט (כולם יודעים למה זה בריא).
כל אחד מאז שהוא קטן תמיד אהב ספורט, גם מי שלא אוהב ספורט בחייו הבוגרים תמיד בעט בכדור, או זרק את הכדור לסל כשהוא היה ילד. יש כאלה שזה נשאר בהם לכל החיים ויש כאלה שכאשר מגיעים לגיל הבגרות מוצאים תחומי עניין שונים.
כשהיינו קטנים ראינו שחקנים גדולים בטלוויזיה משחקים לעיני עשרות אלפי צופים ומבקיעים שער או קולעים סל בשנייה האחרונה וההערצה של האוהדים כלפיהם גרמה לנו לחלום, גם אנחנו רוצים את זה ! אז שיחקנו כילדים, שיחקנו כנערים, וחלמנו. לרובנו החלום הזה לא הפך למציאות, אבל הוא נשאר כתחביב.
כדורגל עם החבר'ה בימי שישי בצהריים, כדורסל עם החבר'ה בשלישי בערב. גם השלשה שנקלע במשחק עם חברים תעביר בנו צמרמורת ולרגע נרגיש כאילו הגשמנו חלום פרטי וקטן.
את ההנאה הזו לא יוכלו לקחת מאיתנו, גם אם אנחנו לא משחקים מול עשרות אלפי צופים וגם אם אוהדי הכדורגל או הכדורסל ברחבי העולם לא יודעים מי אנחנו. מותר לנו לחלום ולדמיין גם כאנשים בוגרים.
כי את הדברים שהיינו מדמיינים כאשר היינו ילדים קטנים - מקפיצים את הכדור על כל המגרש סופרים לאחור בכל רם - 5,4,3,2,1 וזורקים לסל, את אותם הדברים אנחנו עושים גם היום בגיל 30, בגיל 40...כאשר אנחנו עולים על המגרש אנחנו נהיים ילדים שוב. עם האמוציות, עם התפרצויות הרגש, עם התחרותיות. לא מוכנים להפסיד, גם אם המשחק הוא רק לכיף. אנחנו רוצים לרדת מהמגרש מנצחים ונעשה הכל בשביל זה (בגבול הספורטיבי כמובן).
ספורט נמצא בדם שלנו, וגם בגיל 70 אולי לא נוכל לשחק כדורגל או כדורסל, אבל ביום שבת נשב מול הטלוויזיה ונצפה במשחקים ונחווה את הרגש הזה שחווינו כל החיים. זו המהות של ספורט, וזה דבר לא נגמר.