תלמידות עמנואל

חוק, פסיקת רבנים, וערכים / מוטי לקסמן, תמוז תש"ע.

תמונה.

בצד ימין מיתמר לו עץ, בקצהו ישובים זה מול זה "חרדי" ו"לא חרדי" (חילוני? ממלכתי? אזרחי?). מעל ל"לא חרדי" בועת דיבור:"בוא ונמצא דרך לרדת מהעץ". בצד שמאל, העץ שבור, באוויר יושב ה"חרדי" ובועת דיבור לידו:"איזה עץ?" [2].

החכם אמר: "תמונה שווה אלף מלים" [1], מה "שומעים" מתמונה זו?

האם צמח עץ, והוא נשבר? או אולי העץ נראה בעיני האחד אבל נסתר מעיני השני?

דבר אחר, העץ למה הוא מרמז: לחברה? למדינה? להסכמות שהופרו? לציפיות שלא התגשמו?

מלים רבות שולחו לאוויר העולם באלה הימים הסוערים של תלמידות חסודות מעמנואל: "יש לכבד את החלטות בג"ץ גם אם חולקים על תוכנן ונאבקים בהן" [3]. "כל מי שפונה לערכאות שפוסקות לא לפי דין תורה... כאילו מרים ידו בתורת משה רבנו, כאילו חירף וגידף, אין לו חלק לעולם הבא" [4]. "כאשר יש מאבק דתי אמוני מה שקובע הוא עמדת הרבנים, 'שגוברת על כל סמכות אחרת'" [5]. "פסקי דין הם לא משהו שניתן לשיקול דעת. הם לא המלצה, ואפילו שר החינוך אינו עומד מעל פסקי הדין של בית המשפט העליון" [6].

אלה קוראים בשם פסקי הדין והחוק האזרחי ואלה זועקים ברוח פסיקת הרבנים, ושרים בקול  "עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר" [7] לעבר עץ הדין והחוק האזרחיים.

פרשת התלמידות בעמנואל אינה האירוע הראשון בו קיים פער בין שתי תפיסות העולם. לא חלף זמן רב בו היינו עדים להתלקחות בין שתי תפיסות העולם בבית החולים ברזילי באשקלון.

המציאות משקפת שסע עמוק שמפלג את העם ואין פתרון מוסכם.

אכן, פער ניכר פעור בין שתי נקודות המוצא: פסיקת בית משפט או פסיקת רבנים. לכאורה לפנינו נהר שוצף שאין אף גשר שיכול לקשר בין שתי גדותיו.

אכן, השונות רבה!

אבל למרות השונות, על אף שמוקדי המחלוקת רחוקים ת"ק פרסה זה מזה, הרי עיון מפורט מעלה אפיון משותף שהוא, אולי, מסוכן יותר מן המחלוקת.

בשני הצדדים נשמעים ביטויים המשקפים ציות מוחלט: לחוק "פסקי דין הם לא משהו שניתן לשיקול דעת" [6] או לפסק של רב "עמדת הרבנים, גוברת על כל סמכות אחרת" [5].

מה מסוכן?

ראשית, דווקא במקרא, שמשקף תרבות מלפני אלפי שנים, ניתן למצוא תיאור של עמידה נגד פסיקה מהסמכות הנעלה ביותר, נגד אלוהים.

אלוהים מחליט להשמיד את סדום כולה, כי החטא רב בה [8]. "וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה'. וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?" [9]. אברהם אינו נרתע ודורש שיקול מחדש. אלוהים נענה, מתפתח ברור, ורק לאחר שמוסכם שאין אפילו עשרה צדיקים מתבצע חורבן סדום [10].

האין הסיפור משדר: רק לאחר שברור שהפסיקה היא "הוגנת" היא מתממשת.

משה יורד עם לוחות הברית. בעם, הממתין כבר ארבעים יום ללא אות כלשהו ממשה, פקעה הסבלנות. בני ישראל מבקשים סמכות נוכחת. אהרון אוסף "נִזְמֵי הַזָּהָב", מאזני הנשים ובנותיהן ויוצר עגל המתקבל על ידי העם כמייצג נאמן: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" [11]. אלוהים כעוס ופוסק להשמיד את כל העם: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" [12] ולכן, "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" [13]. משה אינו מסכים ודורש מיד מחילה: "וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם?" [14]. אלוהים קשוב לדברי משה ואינו מממש את פסק הדין: "וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" [15].

אברהם ומשה, בסיפורים, מציגים עמדה האורמת שאפילו כוונה או פסיקה אלוהית אינה צריכה להתקבל כנתון שאין להרהר אחריו.

התנהגות דומה מתוארת גם לגבי פסיקת מלך.  

פרעה מצווה להמית כל ילוד זכר. המיילדות  העבריות "שִׁפְרָה" וגם "פּוּעָה" אינן ממלאות את צו המלך ומחיות את הנולדים. ואף אינן חוששות לנמק זאת בפני פרעה הגדול [16].

והלא ידוע לך, שלא רק מלידות עבריות אלא גם הבת של פרעה עצמו אינה ממלאת את הצו כלשונו ומגדלת את משה, אותו היא מזהה כאחד "מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה" [17].

אין צורך להתעלם מכך שבכתוב המקראי יש גם דוגמאות של ציות ללא ברור ובדיקה, אבל דווקא משום כך בולטים באורם התיאורים שהובאו בזה.

האם לא לכך כיוונה האמירה: "היכולת לשמור על מצפון אישי מול תכתיבים של גורמים סמכותיים ובעלי כוח היא מסימני ההיכר של אדם חופשי ושל חברה דמוקרטית" [18].

גם המאה העשרים לא חסרות דוגמאות הפוכות בהן ציות עיוור הביא לפגיעה לחורבן ולאסון.

ולא רק בתחום הציבורי הכללי. גם בתחום האישי והמשפחתי ישנן דוגמאות רבות של "בעלי סמכות" הדורשים ציות מלא, ובהרבה מקרים מביא הציות לנזק חמור, אפילו נורא.

למען הסרת ספק, אין בדברים האלה קריאה לאי-ציות לכל חוק ולכל פסיקה. וודאי שלא.

אבל, אין פקודה, ואין חוק גם לא פסיקה של בית משפט או של רבנים שלכשעצמם הם אמת מוחלטת שאין להרהר אחריה.

דרישה, פקודה, חוק, ופסיקה צריכים תמיד לעמוד במבחן ערכי אדם ומוסר, ולא חשוב מי קובע ומבטא אותה!

התוכן המשמעותי הוא החשוב לא המצהיר אותו.

איני יכול לקבוע, אבל שואל אני אם גם במקרה של התלמידות החסודות מעמנואל נבדקו החוק והפסיקות לא רק ככתבן וכלשונן, אלא גם לאור ערכי מוסר ואדם.

עץ החברה ישריש שורש איתן, יפריח עלווה מלאה והוא לא יישבר, אף לא ייעלם מעיני חלק מיושביו רק אם ערכים יקבעו את הנוהגים ולא חוקים ופסיקות בלבד.

הבהרות ומראה מקום

[1] אמר הפילוסוף הסיני קונפוציוס לפני כאלפיים וחמש מאות שנה, על-פי שמואל ליימן וילציג,  "מילה אחת שווה אלף תמונות", אתר: http://www.amalnet.k12.il/sites/commun/library/pirsum/comi0262.htm

[2] שלמה כהן, ישראל היום 20/06/10, עמ' 29.

[3] דן מרגלית, "כולם הפסידו", ישראל היום 20/06/10, עמ' 05.

[4] יהודה שלזינגר, "הרב עובדיה" פנית לבג"ץ? איבדת את העולם הבא", ישראל היום 20/06/10, עמ' 05.

[5] תומר זרחין, "השופט אדמונד לוי בדיון בפרשת ההפרדה הגזענית בעמנואל: שום פסק דין לא יצטרך אישור של רב", הארץ 15/06/10

[6] יוסי ורטר, "אף מלה", הארץ, השבוע 18/06/10, עמ' 2.

[7] יאיר אטינגר ואור קשתי, "בית דין רבני הצטרף לבג"ץ והורה לבטל את ההפרדה בבית הספר בעמנואל", הארץ 21/06/10, עמ' 1.

[7] ישעיהו ח, י.

[8] בראשית יח, כ–כא.

[9] שם, כב₂–כג.

[10] שם, כד–לב.

[11] שמות לב, א–ד.

[12] שמות לב, ז.

[13] שם, י.

[14] שם, יא–יג.

[15] שם, יד.

[16] שמות א, טו–יט.

[17] שמות ב, ה–י.

[18] ליאון שלף, עשבים שוטים בגן עדן, הקיבוץ המאוחד 2002, עמ' 167–168.