פרשת קרח: מנהיגות צריכה להחליט

פרשת קרח: מנהיגות צריכה להחליט / מוטי לקסמן, תש"ע

הדיון בפרשת השבוע, פרשת "קֹרַח" ייערך הפעם בדרך אחרת, לא "הרצאה" של משנה סדורה אלא למידת הכתוב בצוותא [1].

הפסוק הפותח את פרשת השבוע עוסק בגיבור הסיפור, קֹרַח: "וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן" [2].

מי הוא אותו קֹרַח? הוא אינו סתם אחד מן העם אלא בן דוד קרוב של משה [3]. הדבר הראשון שאנו למדים על קֹרַח שהוא אדם פעיל, וַיִּקַּח קֹרַח. הפתיח מעורר מיד שאלה ואינו מסתפק בהצגת נתונים. השאלה המתעוררת היא למקרא מילת הפתיחה "וַיִּקַּח". במילה עצמה אין קושי, הקושי הוא שלפועל "וַיִּקַּח" אין משמעות אם לא מפורט לאחריו מה נלקח, ובמקרה זה אכן לא מפורש מה לקח קֹרַח.

פרשנים שונים מפרשים את צמד המלים "וַיִּקַּח קֹרַח" במשמעות של מחלוקת: "ואתפליג קרח" [4]. "מהו ויקח, אמר ריש לקיש, שלקח מקח רע לעצמו" [5]. "לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה" [6]. "ויקח קרח ודתן ואבירם אנשים הרבה, עד שקמו עמהם לפני משה חמשים ומאתים" [7].

פרשנויות אלה מציעות שהביטוי "וַיִּקַּח קֹרַח" מלמד על כוונה רעה בלב קֹרַח, נמשיך בקריאה ונבדוק, מה עולה מן הכתוב?

הדבר הבא שאנו למדים, עדיין מהכתוב בפסוק הראשון: קֹרַח אינו לבד, הוא מלווה באנשים ממעמדו, דָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן. מכאן, נראה שהפירוש שמציע רשב"ם לעיל הוא ההולם ביותר, בבחינת: וַיִּקַּח קֹרַח, קֹרַח לקח איתו את חבר מרעיו.

נעבור לפסוק השני: "וַיָּקֻמוּ  לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם" [8].

וַיָּקֻמוּ קֹרַח וחבר מרעיו, הם קמו. האם הם קמו כי פשוט ישבו קודם? ואולי הם קמו כדי לכבד את משה, "וַיָּקֻמוּ  לִפְנֵי מֹשֶׁה"? מה עוד, שאם קודם רק שיערנו, הרי כעת מפורש שהחבורה היא חבורה מאוד נכבדת: "נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם".

הם קמו, הם עומדים מול משה, מה משדרת עמידה זו?

פתיחת הפסוק הבא אינה מותירה ספק: "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן" [9]. וַיִּקָּהֲלוּ, התקהלות על בני אדם אינה משדרת כבוד או הערכה, להיפך [10]. אכן, עיון חוזר בשלושת הפסוקים הראשונים מורה שהסופר המקראי בנה כאן מתח גובר והולך: הסיפור מתחיל בפועל "וַיִּקַּח קֹרַח" עובר ל"וַיָּקֻמוּ  לִפְנֵי מֹשֶׁה"  ומגיע לשיא המפורש: "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן", כעת ברור שכוונתם אינה חיובית.

הם מתחילים לדבר. הנתונים הראשונים שקֹרַח וחבר מרעיו מעלים אין בהן, לכאורה, ביקורת. להיפך, בהיותם אנשים נישאים הם, כנראה, יודעים תורה; בהתאם הם מציגים שתי אמירות בסיסיות: באמירה הראשונה הקדושה היא כללית: "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים"; אכן, במספר מקומות מחיל הכתוב את הקדושה על כלל עם ישראל [11]. באמירה השנייה הם טענים שאלוהים מצוי בקרב בני ישראל "וּבְתוֹכָם ה'" [12]. מסקנה בסיסית מדברי קֹרַח וחבר מרעיו היא שבהיותם חלק מבני ישראל הרי גם עליהם חלה הקדושה הכללית. האם הם נוהגים כקדושים? כדי להשיב על שאלה זו יש לברר מה פירוש להיות קדוש? על כך מצויות תשובות רבות ומגוונות [13]. בהקשר שלנו אנו מפנים את תשומת הלב לשתי ציפיות מהאנשים שקדושה חלה עליהם: "וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ"; "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ" [14].

נעיין שוב בדברי קֹרַח וחבר מרעיו: "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם: רַב לָכֶם, כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה'. וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?" [15]. תוך כדי ההתקהלות הם מבטאים, יחד עם נתוני הקדושה, שתי אמירות שיש בהן מן הרכילות ואף מן השקר: "רַב לָכֶם",

"וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'". משה מתואר במקרא כאדם שדואג לאינטרסים אישיים שלו ומתנשא? להיפך, התורה קובעת באופן מפורש: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" [16]. יתר על-כן, תגובתו המיידית של משה "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו" [17], אינה של אדם מתנשא שמאות אנשים מתקהלים סביבו.

גם התפתחות התגובה של משה אינה של אדם יהיר ומתנשא.

בשלב הראשן, מציע משה תהליך בירור של הטענה העקרונית: "וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו: זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ: וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי" [18]. לטענת קֹרַח וחבר מרעיו "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה'"  - מסביר משה: אמנם על כולם שרתה השכינה, אבל מתוך כולם ה' "וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ", כלומר, יש אדם בתפקיד מסוים, אדם שה' בחר בו. כך משה מציע תהליך מעשי – 'מבחן הקטרת הקטורת' לשם זיהוי האיש הנבחר", מעין הליך בדיקה אובייקטיבי.

אין תגובה, משה ממשיך, כעת הוא מתייחס לטענה המעשית: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי: הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה' וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם: וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה: לָכֵן אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל ה' וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי תַלִּינוּ עָלָיו" [19]. לאחר הנפילה על הפנים והצעת תהליך הבירור האובייקטיבי עובר משה להיבט אישי, ואכן כאן עולה לראשונה נימה כעוסה אפילו פגועה.

בשלב הבא משה קורא לנציגי שבט ראובן, שהם חלק מחבורת קֹרַח וחבר מרעיו: "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב" [20]. המסר לְדָתָן וְלַאֲבִירָם אינו מפורש. פרשנים מציעים השלמות: "מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, שהיה משה מחזר אחריהם להשלימם בדברי שלום" [21]. ובאופן דומה: "והנה הנועדים היו עדת דתן ואבירם גם כן, ולכך רצה עתה לדבר גם עמהם ולהזהירם על עצמם ועל כל הנועדים שהם עדתם ולפייס אותם בדברים טובים דברים נחומים לישראל, כי דבריו עם קרח פיוס לבני לוי לבדם" [22]. כאמור, התורה אינה מתארת את דברי משה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם, עם-זאת, דברי הפרשנות שהבאנו מתאימים בהחלט לאפיוניו של משה.

קֹרַח, כאמור לעיל לא השיב להצעת משה; דָתָן וְאֲבִירָם אינם שותקים, להיפך הם מחריפים, תגובתם משקפת מרירות רבה, והיא מנוסחת בלשון בוטה ביותר: "וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה: הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר: אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה" [23].

בוטות זו מכעיסה מאוד את משה ובפעם הראשונה, בפרשה זו, הוא פונה לעזרת ה', האם זה מפתיע? – "וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם" [24].

והנה, למרות שמשה בטא כעס ומרירות, הוא אינו מהסס לפנות שוב אל קֹרַח וחבר מרעיו, כמעט כמו קודם: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הֱיוּ לִפְנֵי ה' אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן מָחָר: וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי ה' אִישׁ מַחְתָּתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת וְאַתָּה וְאַהֲרֹן אִישׁ מַחְתָּתוֹ" [25].

יש הרואים בסיפור טענות קֹרַח וחבר מרעיו, ובתגובה החריפה בסופו של דבר: תיאור של אופוזיציה לגיטימית שמדוכאת ללא רחמים.

האמנם?

למרות ההבדלים הרבים, אני נזכר בפרשה מקום המדינה, פרשת "אלטלנה".

ביוני 1948 הפגיזו כוחות צה"ל את אוניית הנשק של ארגון האצ"ל שהגיעה לחופי תל-אביב, בעקבות הוראתו הישירה של ראש הממשלה דוד בן-גוריון. באירוע זה נהרגו 16 אנשי מחתרת האצ"ל ושלושה חיילי צה"ל.

השאלה אינה אם אופוזיציה היא לגיטימית או לא, אלא אם כל אופוזיציה בכל זמן ובכל הנסיבות היא תמיד לגיטימית.

תפישת המקרא היא שקֹרַח, חבר מרעיו ומאתיים וחמישים נשיאי העדה מערערים לא רק על השלטון הלגיטימי אלא הם בעצם שוללים את המהות, את הבסיס של העם המתהווה.

הרי משה לא מינה את עצמו, להיפך הוא ניסה להתחמק מהשליחות ומתפקיד המנהיג.

אנשי אלטלנה נתפשו כאיום ממשי על השלטון הלגיטימי וגם על עתיד העם והארץ.

איני ממעיט בחומרת הירי אליהם, וייתכן שאפשר היה לפתור את העימות בדרך אחרת.

אבל, איננו יכולים לדעת איך, ואם בכלל, הייתה מדינת ישראל קמה על רגליה ומתפקדת באופן תקין ללא עצירת אלטלנה. כן, וגם ללא פירוק הפלמ"ח.

אנו יכולים רק לראות מה קורה אצל שכנינו הפלשתינאים שעדיין לא זכו לכך שיקום אצל בן גוריון כזה שידע שיש דברים שאם לא מונעים אותם, ואפילו בכוח, אין סיכוי להקמת חברה תקינה. החמס, בעזה הוא דוגמא קלסית של אופוזיציה שאינה מתחשבת בכללי ממשל תקינים.

סיפור קֹרַח וחבר מרעיו מהדהד גם דורות אחר-כך בדברי בנות צלופחד אל משה: "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח" [26]. זאת-אומרת, שסיפור קורח ועדתו נתפס בתודעת העם כאיום ממשי על מהות העם.

"אוי למנהיג שנבהל מהמחיר של ההכרעה [...] [נסיבות ותנאים נותנים] אפשרות למנהיגים לעשות היסטוריה" [27].

ואכן, סיפור קֹרַח וחבר מרעיו משקף מצב בו מנהיגות נדרשת למעשה, חמור ככל שיהיה, כדי להציל את העם מאנרכיה, מאובדן דרך ואפילו מאבדון.

במידה מסוימת, כך אפשר לתאר גם את תפקודו של אריק שרון, הדומם כעת, בתהליך פינוי חבל עזה.

למדנו יחד את סיפור קֹרַח וחבר מרעיו. לסיום הרהור או שאלה: האם למנהיגי היום יש את היכולת ואת הכוח לקבל החלטות כאלה?

הבהרות ומראה מקום

[1] "מותר" לך להיעזר בכל פרשן כלבבך...

[2] במדבר טז, א.

[3] אבי מֹשֶׁה, עַמְרָם ואבי קֹרַח, יִצְהָר הם אחים; בנים לקְהָת ונכדים ללֵוִי.

[4] אונקלוס על אתר.

[5] בבלי, סנהדרין ק"ט ב.

[6] רש"י על אתר.

[7] רשב"ם על אתר.

[8] במדבר טז, ב.

[9] שם, ג₁.

[10] "נקהלו להתרעם על משה ועל אהרן", ספורנו על אתר; גם "רבנות גדולה נטלתם לעצמכם יותר מהראוי", אור החיים על אתר.

[11] למשל, "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא יט, ב.

[12] למשל, "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח).

[13] בחומש ויקרא פרק יט מצוי לקט מגוון, אפשר לעיין שם.

[14] ויקרא יט, יא₂; ויקרא יט, טז₁, בהתאמה.

[15] במדבר טז, ג.

[16] במדבר יב, ג; סיפור ההתגלות הראשונה של ה' למשה מדגים היטב את אפיון הצניעות וההתרחקות מכל שררה, "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות ג, יא); גם: "וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'" (שמות ד, א).

[17] במדבר טז, ד.

[18] שם, ה–ז.

[19] שם, ח–יא.

[20] שם, יב₁.

[21] רש"י על אתר.

[22] רמב"ן על אתר.

[23] במדבר טז, יב₂–יד.

[24] שם, טו.

[25] שם, טז–יז, בפנייה זו, בשונה מן הפנייה הראשונה, משה מציין את מספרם ומצרף גם את  אהרון לתהליך הבדיקה.

[26] במדבר כז, ג.

[27] מדברי שמעון פרס בכנסת באזכרה ליצחק רבין, 27/10/2004.