ביקורת: השודדים

ביקורת: השודדים מאת פרידריך שילר – קלאסיקה עולמית בלבוש מודרני

מאת חיים נוי

השודדים מאת פרידריך שילר, מגדולי המחזאים הגרמנים, נחשב לקלאסיקה עולמית והוא מועלה בבכורה ישראלית בבית צבי ברמת גן, בעיבוד מודרני ואפילו מלווה בגיטרה ובמוזיקה עכשווית.

מאוד קשה לזכך מחזה משנת 1781 ולהתאימו לטעם הקהל שוחר התיאטרון הקלאסי ולהלבישו מחלצות מודרניות שמצד אחד יישמרו על ההילה שפרש שילר על פני ההצגה המורכבת הזו ומצד שני יהיו ברורות ותואמות לרוח התקופה . זאת, מבלי לעוות את המשמעויות והסגולות הדרמטיות שהקנו לשילר בכלל ולמחזה בפרט את גדולתו.

הבמאי סלבה מלצב , מומחה בתחום הקלאסיקה התיאטרלית, להטט עם להקת שחקנים מוכשרת , אבל התוצאה הסופית אינה מרווה דייה , איננה מגיעה לשלמות כפי שאנו מצפים ממחזה ייחודי במינו שכתב שילר.

יוהאן כריסטוף פרידריך פון שילר נולד ב-1759 ומת ב-1805 בגיל 46. הוא היה משורר, מחזאי, פילוסוף והיסטוריון גרמני. מחזהו הידוע ביותר הוא וילהלם טל .

השודדים היה מחזהו הראשון של שילר שהוצג בתיאטרון. שילר פרסם אותו תחילה בעילום שם, כיון שחשש מתגובות נזעמות לתוכן ההצגה. לאחר מכן, טרח וכתב הקדמה למחזה שבה ניסה להבהיר את תוכנו. המחזה נכתב בעצם בחשאי ומבלי שאיש ידע עליו בשעה ששילר היה חניך באקדמיה צבאית גרמנית שאליה גויס בעל כורחו. שנה לאחר שכתב את המחזה הוא עיבד אותו מחדש והוא הועלה בתיאטרון במנהיים. שילר הסתנן לאולם בתקווה שלא יזהו אותו, כיון שנמלט מן האקדמיה. הוא נחשף ונאסר עליו להמשיך ולכתוב  , אך שילר הצליח לנטוש את האקדמיה , התמסר לכתיבה ואפילו מונה למחזאי הבית של התיאטרון במנהיים.

ורדי עיבד את המחזה לאופרה כושלת בשם הבנדיטים וגסלר קלייב עיבד ממנו אופרה נוספת ב-1957.

השודדים אף הופק לסרט אילם ב-1913, בארה"ב.

המחזה עוסק בשני אחים. פראנץ פון מור וקארל פרנק פון מור. פראנץ טווה רשת שקרים סביב אביהם הקשיש, כדי לגרום לו לשנות את הירושה ובמקביל גם לזכות באמליה היפה, אהובתו של אחיו. האח הבוגר מקים עם ידידיו כנופיית פושעים  מתוך שעמום ומתוך כוונה לשנות את העולם. העלילה מתפתחת לכיוונים שונים וצוברת תאוצה. משחקי הזדון והרשע הופכים אלימים יותר והדם מתחיל להישפך. תפניות בעלילה וגילויים בין הגיבורים על מה שבאמת התחולל סביבם, מובילים לסוף טרגי.

ניצה בן ארי אחראית לנוסח העברי המעולה של המחזה.

סלבה מלצב ביים ועיצב את ההצגה. התפאורה שהציב על הבמה היא פונקציונאלית ומינימאלית. היא מתבססת על אזור בלתי מוגדר שבהזזת דלתות נפרשים לפנינו היכל ויער סמוי, פינות חשאיות וחדרי מגורים.

למרות הזמן הקצר שבו הוכנה ההצגה, הצליחו השחקנים הצעירים להשתלט על מורכבות השפה, העלילה והטקסטים הדרמטיים, בחן ובקלילות. די צורם, מאידך גיסא, כאשר במשך סצנה שלמה מופיע אחד המשתתפים, שפיגלברג – מיכאל גמליאל- כשגבו אל הקהל והוא ממשיך בדבריו אל בני שיחו הניצבים מולו. שחקן אינו יכול לדבר עם הגב לקהל וצריך לשנות את הזויות לתצורה הגיונית.

העלילה העתיקה מועתקת לזמן בלתי מוגדר בתקופתנו, משובצת מוזיקה מקורית של שגיא פרידמן, עם הגיטרה של שפיגלברג ואפילו קטעי שירה מהתפילה בצבצו פה ושם. הלבוש לקוח מהמאה הקודמת, אקדחי הקפצונים מפורים, הנעלים של הבנים קצת שחוקות, שמלותיה של אמליה צחות ונאות, אבל היא לא תצא איתן למועדון הסמוך. חלק מהבנים צריך להסתפר בדחיפות ואילו משיחת הג'ל על רעמתו של פרנץ' היא דווקא מוצלחת.

חייקה מלכה כאח הצעיר פרנץ, הבוחש בעיסה ולא בוחל משפיכות דמים להשגת מטרותיו, הוא מצוין. הוא הוגה כל מילה בצורה ברורה ונחרצת. צליעתו ועיוות כף ידו, מושלמים והוא לא טועה בהם לכל אורך ההצגה. חייקה מגיש הופעה דרמטית מושלמת, אך לא כבדה.

אביעד מליחי כרוזן הזקן משחק כהלכה. יש לו ידע נרחב בגילום דמויות של בעלי שררה.

עופר פלדמן כאח הפוחח, משחק היטב. לעתים הוא אינו משתלט על האוקטאבות ורועם יותר מדי. צריך גם להיזהר מהברוטאליות שבה עפים חפצים ואנשים לעבר השורות הראשונות.

ענת גופמן כאמליה היא שחקנית נהדרת ורבגונית, חיננית ונעימה. הטקסט נשלף ממנה בצורה מושלמת וללא מאמץ. חבל רק שאופי העלילה מכתיב לה לרבוץ במשך סצנה שלמה בתפקיד גופה, בסיום המחזה, על רצפת הבמה המלוכלכת (עם סימנים שחורים על הפנים לאחר מכן).

ייתכן שדווקא השחקן הצעיר והמוכשר ובעל הפוטנציאל  פז לזר ישיג כערך מוסף מהמחזה : פיתוח שרירים. שכן, הוא עוסק במרץ בהנפת משקולת ידיים בקצב הראוי לציון.

מיכאל גמליאל כשפיגלברג משחק יפה מאוד, גם יודע לשיר וגם לפרוט על גיטרה.

זוהר גורן כמשרתת משחקת יפה מאוד את דמות המשרתת הצריכה להחליט החלטות גורליות שמציב בפניה בנו של הרוזן.

דניאל סטופין כהרמן מבצע משחק מושלם ויש לו יכולת יפה.

אסף בן לולו, שני רוטנברג, פאולו אדוארדו מואורה, מישל יופה, זוהר גלבוע, מבצעים תפקידים משובחים וראויים. אבירם קליך מוצלח בדמות הכומר.

התאורה של רמי לאוסן סופון מתאימה לנפתולי העלילה, גם אפלולית וגם מוארת במקומות הנדרשים. אירנה שר אחראית על התלבושות . אולי היה כדאי להחליף את נעליו של האח הצעיר למשהו שונה מנעלי נווה שאנן. עם זאת שמלות אמליה היו יפות ומלאכיות.

ריקי דסקל סייעה בהדרכת טקסט קשה ומורכב ובהצלחה. שי בן עטר סייע לבימוי.

קשה להגדיר אם המחזה מקבל ציון עובר. זהו עיבוד לקלאסיקה תיאטרלית נודעת. אין ההצגה ארוכה מדי והיא בהחלט ברורה, פחות או יותר.

עם זאת, עדיין אין בה מן הוואו הגדול שאנו מצפים ממחזות גדולים ואולי בעצם אין בזה צורך.

חיים נוי, עיתונאי, עורך ראשי סוכנות החדשות הבינ"ל IPA, עורך ראשי לשעבר סוכנות הידיעות עתים, חבר תא מבקרי התיאטרון באגודת העיתונאים.

,