פרשת "אמור"
מתוך עלון "חוויית השבוע" של "החוויה היהודית"
"ויאמר ה' אל משה: אמור אל הכהנים בני אהרון ואמרת אליהם, לנפש לא יטמא בעמיו" (ויקרא כ"א/א').
בראשיתה, עוסקת הפרשה באיסור הכהנים להיטמא למתים פרט לקרוביהם מפאת קדושתם ועבודתם במשכן. על פסוק זה שואלים: מדוע יש כאן כפל לשון: "אמור אל הכהנים" ובנוסף הציווי "ואמרת"?
הגמרא מביאה את הסבר חז"ל לשאלה זו: "אמור, ואמרת - להזהיר גדולים על קטנים" (יבמות קי"ד ע"א). רש"י מסביר את דברי חז"ל ואומר: "...למה להזהיר גדולים על קטנים? שלא יטמאו". ויש לשאול: מהי החשיבות הגדולה של הדין "לנפש לא יטמא" שיש להזהיר על כך מספר פעמים?
כדי לענות על שאלה זו יש להבין תחילה את הביטוי "להזהיר גדולים על הקטנים". ביטוי זה בא לומר שהגדולים משפיעים על הקטנים ולכן הגדולים צריכים להקפיד על התנהגותם ולשמש דוגמא אישית לקטנים, שילמדו ממעשיהם.
עניין טהרה והזדככות הוא לא דבר פשוט. אין לאף אחד רצון להיטמא, אך ללא אזהרות חוזרות ונישנות אין לנו סיכוי טוב להיזהר ולהישמר מכך. הביטוי "להזהיר גדולים על הקטנים" בא ללמד אותנו יסוד חינוכי חשוב, כהכנה לקבלת התורה: למרות שאנו עושים את ההשתדלות לנהוג כ"בני אהרון" - להיות אוהבי ורודפי שלום בן איש לרעהו ובין איש לאשתו ובין אדם למשפחתו, בכל זאת התורה מזהירה אותנו לעמוד על המשמר שחס וחלילה לא נגיע למצב של "לנפש לא יטמא". ישנן הרבה "טומאות" - פיתויים שונים, חברויות שונות, כל מיני משפיעים חיצוניים וזרים, שנראה לנו שהם "קטנים" ולעיתים איננו מקפידים להתייחס אל הדברים כאל דברים אסורים היכולים להשפיע חזק על הנפש ואיננו מייחסים להם חשיבות מיוחדת. על כן, בפרשתנו, אותה אנו קוראים בימי "ספירת העומר", שתפקידם להכין אותנו לקבלת התורה ב"חג השבועות" מתוך לב טהור והזדככות מלאה, מוזכר הציווי "אמור...ואמרת" הרומז על מצוות חינוך, שיש "להזהיר גדולים על הקטנים". עלינו להיות תמיד "עם אצבע על הדופק" ולא להסתמך על כך שאנו "בני אהרון" - גדולים צדיקים מספיק. יש להקפיד כל יום ויום להוסיף ולהתעלות במידות טובות ובמעשים טובים, שחס ושלום לא נגיע למצב של "לנפש לא יטמא". אם נקפיד בחיי היומיום על ה"דברים הקטנים", אזי מובטח לנו שלא נדרוך במקום ונגיע כל יום להישגים נאים יותר מן היום הקודם, בשאיפה כלפי מעלה. זהו הלימוד האמיתי שבפרשתנו להכנה לקראת חג מתן תורה.
דוד איינהורן