תזכרו את הילד שבכם, מעבר למילים. מעבר לתמונה ומעבר לזמן.
במקום שבו הילד שבכם מביט אל העולם. במקום של ההשתאות, של הפעם הראשונה,
של הרגע הזה, שבו כאילו העולם עומד מלכת, ברגע בו נוצרת ההתגלות.
הרגע שבו הדברים מתחילים לנבוט. משם אנו באים . לשמור על הילד שבתוכנו, שימשיך להיות הוא, סקרן, טהור וחי. (שמעון הניג)
הפירוש המילולי של הצירוף `משחק אוטונומי` בא להדגיש את החלק האוטונומי של האדם המְשחק (מבחינתי האדם והילד הם היינו אך), ולא בהכרח את החוקים או הכללים הטבועים במשחק עצמו.
האוטונומיה הכלולה במשחק הינה האפשרות של האדם המְשחק ליצור מערכת מורכבת ודינאמית של פעילויות מגוונות ויצירתיות במשחק עצמו.
הפעילות המשחקית בסוג זה של משחק אמורה ליצור חוויה מתמשכת של חקר וגילוי כבסיס ליצירת מערכת מורכבת יותר של תוצרים.
דוגמא בולטת של משחק מסוג זה הינם כפיסי עץ (blocks) המאפשרים לאדם המְשחק ליצור
אין ספור של מבנים בלא תלות בשרטוט או חיקוי מבנה קיים.
`המשחק האוטונומי` הוא המשחק שההתנסות בו מאתגרת את המְשחק ופותחת בפניו צוהר לחוויה מתמשכת של חקר וגילוי.
סוג של משחק מאפשר לאדם המְשחק להגיע למצב של התפתחות מדורגת המתאימה ליכולתו האישית בכל שלב אשר בו הוא נמצא.
זהו משחק שאינו כפוף ושבוי בכללים קבועים. כאלה המוכתבים על ידי היצרן או נקבעים בהנחיית דמות חיצונית. הם נקבעים באופן אוטונומי על פי ראייתו של המְשחק , בין אם הוא לבד או הוא חלק מקבוצה. כללים או חוקים אילו הינם בעלי מוביליות וגמישות רבה ויכולים להשתנות מעת לעת.
משחקים אילו נותנים בידיו של המְשחק חופש פעולה ויצירתיות מכסימלית.
זהו משחק הנקי מתחרותיות, אלא אם היא נקבעת או נוצרת ע"י החבורה המשחקת.
המשחק מצמצם עד למינימום את התערבותו של הגורם המתווך ( הורה-מחנך) ומאפשר לילד למצות עד תום את כישוריו ושאיפותיו הטבעיים להשתפר. ההנחה שהשאיפה להשתפר מצוי בכל יצור חי, הינה הנחת יסוד של כל תיאורית למידה.
במצב זה הגורם המתווך מספק את הסביבה המשחקית ולעיתים הוא נותן את הדחיפה הראשונית להמשך הפעילות. במקרה דנן הדחיפה הראשונית הינה הדוגמא הפשוטה ביותר של התוצר המשחקי. לדוגמא, בכפיסי עץ הגורם המתווך עשוי לבנות מגדל פשוט ביותר, או לספק תמונות פשוטות של מבנים. או לחילופין לספק את הכפיסים בלבד ולתת לילד להתנסות בבניה כראות עינו.
המשחק בנוי ע"פ עקרונות פשוטים ונהירים עם אפשרות להפיכתם למורכבים יותר ויותר.
זהו משחק שאינו תחום בגיל ויכולים לשחק בו מבוגרים וילדים כאחד, ביחד או לחוד כל אחד ותוצריו שלו.
כשם שהצייר האומן מצייר באותם צבעים שהילד מצייר כך גם המשחק.
משחקים הבנויים על עקרונות אילו, מחזקים את הדמיון והסקרנות שהם מבחינתי הכוחות הדומיננטיים ביותר בשלבי הצמיחה הראשוניים של הילד. אלו הם אותם כוחות המהווים את הדחף העיקרי להתפתחות ולתובנה עמוקה יותר של העולם.
הסקרנות מביאה את הילד להכיר ולחקור את העולם. ללמוד את חוקיו ולהפנים את עקרונותיו הטבעיים. הדמיון מאפשר לילד לפעול בעולם בו כישוריו ויכולותיו אינם בשלים דיים להתמודד עם העולם החיצוני.
באמצעות כוחו של הדמיון מסוגל הילד לבנות את עולמו בכל פעם מחדש וללמוד להתמודד עם כוחות וכללים שלעיתים אין באפשרותו להבינם.
הדמיון פותח בפניו פתח למשחק התפקידים והמשחק הדרמתי, אשר באמצעותם הוא יכול להיות בכל מקום ובכל זמן. זהו מסע של היכרות עם העולם, מסע של היכרות עצמית והגדרת מקומו של כל אחד בעולם הזה.
המקום בו שרוי כל פרט בעולם בכל היבט- רגשי, חברתי, כלכלי, מעמדי, הוא מקום דינאמי הנתון לשינויים תכופים הנובעים מהתפתחות מתמשכת. הרצון להשתפר והשאיפה למקום טוב יותר מניעה את האדם להשקיע מאמצים בלתי נדלים למימוש שאיפה זאת.
לעיתים האנרגיה המושקעת בקידום מעמדו של האדם מכלה את כל כוחותיו ואינה מאפשרת לו התפתחות חיובית. ניקח לדוגמא את הילד שמרגיש דחוי בקבוצה. המקום הדחוי אינו משאת נפשו. האפשרות שלו להיחלץ מהמקום הזה לעיתים היא בלתי אפשרית. אחת הדרכים של אותו ילד להרגיש קיים הוא השימוש בנשק `ההפרעה`. ההתייחסות לאותה הפרעה מצד הגורמים המטפלים `מורה- הורה- מחנך` הינה בד"כ סביב המשפט `הילד מחפש תשומת לב` . לדעתי הילד אינו מחפש תשומת לב כלל וכלל, יש לו די והותר תשומת לב שלילית. הילד מחפש מקום אחר , הילד מנסה בכליו הפשוטים להרוס את הקונסטרוקציה הרגשית שנוצרה סביבו וגורמת לו להרגיש לא קיים.
הרס המבנה הקיים היא הדרך היחידה מבחינתו שעשויה להביא אותו למצב של שינוי. זהו יצר קיומי המניע את האדם לשפר את מקומו.
פרוט על גישה זאת ניתן לקרוא במאמר `התיאוריה של המקום הדינאמי` (שמעון הניג)
המסע של הילד להכיר את העולם הוא מרכיב משמעותי ביחסי סובייקט –אובייקט שמשנים צורה ומהווים את אבני היסוד של כל יצור חי ביחסיו אל סביבתו.
בלעדי מסע זה עלול הילד למצוא את עצמו חי בעולם כשהוא תלוש, מנוכר וחסר בסיס עליו הוא יכול לצמוח.
אותו ``ילד שבתוכו` ישאר לעד סקרן, בעל דמיון יוצר שיביא את האדם הנושא אותו למימוש עצמי ויאפשר לו לחיות חיים מלאים ובריאים יותר.
רבות נכתב על הילד שבתוכנו. `ח.נ. ביאליק` : `אין האדם רואה ומשיג אלא פעם אחת: בילדותו. המראות הראשונים בעודם בבתוליהם, ביום צאתם מתחת ידיו של היוצר, הם ורק הם גופי הדברים, הוויתם הטהורה, עיקר תמציתם, ואלה שאחריהם, אך מהדורה מחודשת, בלויה ומקומטת`.
כמבוגרים אנו נוטים לעיתים קרובות להכתיב לילדינו תוצרי התנהגות שלדעתנו יגרמו להם להישגיות והצלחה בחיים.
אולי את מה שאנו רוצים לשמר או היינו רוצים להשיג ולא עשינו. לעיתים היינו רוצים ילדים שימשיכו אותנו, מעין שכפול עצמי שלנו. זהו מצב שעלול לגרום לילדינו בדיוק הפוך ממה שאנו מייחלים לו. רמיסת עצמאותם, כישוריהם האישיים והתעלמות משאיפותיהם האוטונומיות. מצב זה עלול ליצור רמות תסכול גבוהות שיבואו לידי ביטוי בחיים לא מספקים ונטולי השראה.
מבחינתי להיות מאושר הוא בראש וראשונה להרגיש שלם עם עצמך, להיות פתוח לכוחותיך הפנימיים ולאפשר להם לבוא לידי ביטוי במגע עם הסובב אותך.
הקושי הגדול של מבוגרים המאמינים בכוחו של הדמיון והסקרנות הינו כיצד לבנות סביבה לימודית-חוויתית שבה לא יפגעו אותם כוחות.
לדעתי הדרך הטובה והפשוטה ביותר היא לספק סביבה של משחקים, או חפצים שמאפשרים זאת. אין זאת אומרת שנרוץ לחנויות הצעצועים ונקנה מכל הבא ליד. זאת עושים כמעט כולם הגודשים את בתיהם במשחקים שבדרך כלל גורמים יותר נזק מתועלת.
הרעיון הוא למצוא את המשחקים אשר בהם רמת האוטונומיה מכסימלית ומאפשרים לילד לגדול עם המשחק.
מבחינתי `מבוגרים הם ילדים בתחפושת` הרצון לשחק קיים בכל אחד. לעיתים אנו מתעלמים מרצון זה שמא נראה ילדותיים ומנתבים את הצורך להימורים, משחקי מזל ואסתכן ואומר אף לאלימות.
יש להפסיק להתייחס למשחק ברמה הפונקציונאלית ולהדגיש את מרכיביו הטכניים- התפקודיים.
לילדים המשחק לא מתבטא בהקניית כישורים מוטריים, מיון, הכללה, תיאום יד עין ואחרים.
בנושא זה ראוי לצטט את דבריו של הפילוסוף הצרפתי מישל מונטיין 1533-1592 .` משחקי ילדים אינם משחק, יש לראותם כפעילותיהם הרציניות ביותר.
הכישורים המוטוריים `הפונקציונאליים` הינם כישורים הישרדותיים שאין צורך ללמדם אלא אם הילד לקוי התפתחות. כל תינוק יכול בקלות לאחוז חפץ ולשימו בפיו בלא שנלמדו את משמעות `תיאום יד עין` כל ילד ממיין את העולם מגיל אפס דרך הדמויות המוכרות , חפצים בסביבתו, טעמים וחוש השמיעה. הסביבה הטבעית תספק את כל הצורך בתרגול של התפקודים המוטורים ופסיכו מוטוריים.
המשחקים המעשירים, או המשחקים ההתפתחותיים כפי שנהוג לכנותם מעשירים את היצרנים בלבד ואינם תורמים לילדים בעלי התפתחות תקינה.
אני מציע להתייחס אל המשחק בהיבט נוסף, דרך `חווית הלמידה` . היינו מה המשמעות שהמשחק מטמיע בידי הילד. או במילים אחרות על איזה מצע משחקי הילד גדל. ואילו חוויות הוא לומד להכיל בתוכו אשר מקורם בעולם המשחק וכפי שהילד רואה אותו, כעולם הרציני ביותר.
ראוי במעמד זה להביא את דברו של מהטמה גנדי , 1869-1948 `לאמתו של דבר אין הילד לומד לעולם מה שלא למד בחמש שנותיו הראשונות` .
אף בעולם היהודי החינוכי הכירו בערכו של החינוך בגיל הרך והבינו את השפעתו ארוכת הטווח.
מרבית הפסיכולוגים מדברים על הגיל הרך כגיל הקריטי, שלאחריו כמעט בלתי אפשרי לשנות את אופיו של האדם ודרך תפיסת העולם וראייתו כפי שהוצבה בגיל הזה.
אותם חוויות שהילד יפנים בכל מישורי התייחסותו אל העולם, הם לאמתו של דבר אבני היסוד ממנו תורכב אישיותו.
המונח `חוויות למידה` הולך ותופס מקום של כבוד בתפיסת העולם החינוכית של משרד החינוך ובמסמך שהוציא משרד החינוך הנוגע להסכם המדיני המתגבש מובא הציטוט הבא` – `על קהילת בית-הספר להעלות אף את תפיסות העולם הקוטביות המתנגשות. על בית-הספר האחריות לזמן חוויות למידה חינוכיות המגמישות תפיסות עולם קוטביות וחד-ממדיות כדי לאפשר קיום משותף.
`חוויות הלמידה` שהמשחק אמור לספק לילד הינם רובדי אישיותו.
ילד ש`חוויות הלמידה` שיחווה באמצעות משחק יהוו את יחסו העתידי למציאות.
כל חפץ שהילד נוגע, בו, טועמו מפעיל עליו מניפולציה וכל חוש אחר הם היסודות שמהם הוא בונה את יחסו לעולם.
במידה ואותם חוויות יהיו העתקה או חיקוי של המציאות, יפנים הילד את המציאות כאובייקט סטטי, דטרמיניסטי או כזה שאין לו שליטה בו או אפשרות לשנותו.
ההשלכות של תפיסת מציאות זאת עלולות להיות הרות גורל לגבי הילד כמבוגר.
אני אסתכן ואומר שתרבות בה הילד משמש ככלי עזר של המבוגר, שבה הילד חווה עולם חיצוני קבוע, דטרמיניסטי שאין בכוחו לשנותו, יעצבו ילד שכל שהוא יעשה זה לשרת עולם זה, להיות חלק ממנו ולהמשיך את המצב הקיים. כמעט בכל סיטואציה שבה הוא יידרש לחשיבה עצמאית, גמישות חשיבתית או היבט אחר של המציאות הוא יעדיף לבטל עצמו ולקבל דעתם של אחרים שמבחינתו הם הקובעים את דרכו והתייחסותו לחיים.
מצב זה אידיאלי לחברות כלכליות שיעשו כל שביכולתם כדי שהרך הנולד יכיר ביכולתם לספק לו חוויות מציאות. הם עושים זאת כמעט בכל ערוצי התקשורת לעיתים בדרך אגרסיבית ביותר.
כל משחק שהילד ישחק בו שאפשרות השינוי והמניפולציה שבו תהיה מזערית או כמעט ואינה ניתנת לשינוי . תיצור בילד `חוויות למידה` של מציאות מוכתבת כזאת שאין בכוחו לשנותה או לבנותה מחדש. דוגמא לכך ניתן לראות בכל צעצועי הפלסטיק הממונעים, הרועשים שמהווים לילד עולם סגור, שהוא אינו מבינו , אינו יודע איך הוא פועל וכל שעליו לעשות זה להתאים עצמו לתכתיב טבוע מראש שהיצרן בנה.
לעומת זאת `חוויות למידה` במשחק שבו הילד יוכל ליצור מציאות חדשה שתלויה בדמיונו וסקרנותו . עשויה להיות גורם בעל כוחות יצירה אדירים לילד. ילד שיחווה סוג זה ש `חוויות למידה` לדוגמא משחק בקוביות עץ פשוטות שבהם הוא יוצר מבנים שבשום מקום הוא לא ראה וכל כולם תלויים בו עצמו. יפנימו בתוכו את המציאות כדבר שניתן לשנותו, לבנותו מחדש והחשוב מכול תלויה בו עצמו. ההשלכות לגבי עתידו עצומות, אותו ילד שישחק בסוג זה של משחקים שיעוררו בו את חוויות `המשחק האוטונומי` ייהפך למבוגר עם גמישות חשיבתית, עם כוחות יצירה וראיה שהמציאות היא דבר דינאמי. יחסיו עם המציאות יהיו מלאי חיים, יצירתיים ואינם מוכתבים מראש. המציאות תהיה בעיניו של המתבונן. ועיניו תמיד תהיינה גמישות דיים להביט על המציאות בזוויות נוספות. זאת לעומת אותו ילד שספג `חוויות הלמידה` בעולם קבוע. הוא יראה את המציאות מזווית אחת בלבד. כזאת שאין לאל ידו לעשות מאום כדי לשנותה.
אני חושב שיכולתו של האדם למצוא את מקומו בעולם להיות מאושר ולמצוא עיסוק ההולם את כישוריו תהיה קלה הרבה יותר למבוגר שכילד `חוויות הלמידה` שלו עוצבו בסביבה שבה הוא יצר.
שבה המשחקים שבהם שיחק היו כאלה שהתוצרים שלהם היו תלויים בו.
במונח תוצרים השתמשתי כדי להגדיר את המטרה שאליה הילד חותר תוך כדי משחק וזה יכול להיות תוצר פיסי או רעיוני. חידות מילים או המצאות מילים מהווים לגבי דידי תוצר בדיוק כשם שבנייה בקוביות מהווה תוצר.
אני מציע שמוסדות החינוך ומערכות החינוך בישראל, יתחילו להביט אל הסביבה הלימודית בה הילד מצוי בהתייחסות מדאיגה ורצינית יותר. שמערכת החינוך על כל שלוחותיה תתחיל לכוון את הגורמים הנוגעים, מפקחת, מורים ובעיקר גננות לראות במשחק משהו הרבה יותר רציני מאשר מרכיב תפקודי בהתפתחות הילד. יתרה מזאת, שיושקעו מאמצים בהכוונה ובחנוך של מטפלים בגיל הקריטי הינו בין אפס לגיל חמש, להדגיש בפניהם של גננות הגיל הרך לספק סביבה לימודית אשר בה `חוויות הלימודית` תהיה בסיס לפיתוח אישיות יצירתית, סקרנית וגמישות חשיבתית ובעיקר שתראה במציאות אובייקט שניתן לשינוי. ויפה שעה אחת קודם.
ואסיים בסיפור קטן שממחיש את הדברים.
ברחבת הקרקס נראה מאלף פילים מוביל פיל ענק שלרגלו חבל דק. אחד הילדים שצפה בפיל, שאל את אביו. אבא, מדוע הפיל לא קורע את החבל הדק שמחובר לרגליו, כי הלא הפיל נראה כל כך חזק שלקרוע את החבל זה לא דורש ממנו כל מאמץ.
הקשב היטב: אמר האב לבנו. מעשה שהיה כך היה. כשהובא הפיל לקרקס לפני המון שנים, הוא היה כל כך קטן שבקושי הצליח לעמוד על רגליו. עוד באותו יום קשרו לו את אותו החבל לרגל. מיד ניסה הפיל לשחרר את הרגל מהחבל, ניסה בכל הכוח שהיה לו, אך כגור של פילים היה לו מעט כוח, אפילו פחות כוח ממה שיש לך כעת בני. הוא המשיך לנסות יום אחר יום במשך הרבה זמן.
ומה קרה אחר כך? שאל הבן.
הפיל הקטן ניסה וניסה ולא הצליח לקרוע את החבל. והיום הוא כבר לא מאמין שהוא מסוגל לקרוע אותו.
*שמעון הניג הוא:
אבא לשלשה ילדים. ילדי קרית אתא.
מצייר, מפסל וכותב מגיל שזוכר את עצמו.
הוציא וייסד את העיתון המקומי הראשון בארץ . `קרייתון`
בגיל 21 הקים מפלגת צעירים ועמד בראשה.
לאחר לימודי פילוסופיה וחינוך מיוחד. הוסמך כמורה לחינוך מיוחד.
היה בצוות של שלשה אנשים בהקמת מרכז טיפולי בקריית ים.
פיתח שיטה מיוחדת ללימוד חשבון וליקוי קריאה והפעילה לנוער בסיכון. מוסד ויצו חיפה
לימד כמורה בבית הספר הניסיוני בכיתות היסוד במשך 7 שנים.
עבד בשיקום נוער עבריין במוסד אהבה.
עבד בשיקום ילדים ונוער במסגרת משרד העבודה והרווחה.
עבד כמדריך לילדים חוסים במוסד `אהבה`.
עבד בטיפול בילדים אוטיסטים בכל רחבי הארץ.
פיתח תוכנית טיפולית לשיקום ילדי אסירים והפעילה במסגרת עמותת `עלם` בכל בתי הסוהר בארץ.
עבד בשיקום עברינים צעירים במוסד `גילעם` והקים סדנה מיוחדת לעשיית צעצועים.
פיתח תוכניות לימודים בחשבון בשיטת למידה פורמאלית, להבדיל מקונקרטית.
כותב מחזות תיאטרון ויוצר בובות.
פיתח טכניקה מיוחדת לעבודה בתיאטרון.
הופיע על כל במה אפשרית בישראל וכמעט בכל ישוב במופעי תיאטרון בובות לילדים.
פיתח תוכנית יחודית לעבודה עם אוכלוסיה בפיגור עמוק והפעילה במוסדות בכל רחבי הארץ. הוד השרון- חיפה- מ.א מבואות חרמון.
קיבל מאומנות לעם אישורים והמלצות לכל מופע שהעלה .
הוזמן להופיע בעשרות פסטיבלים בעולם.
הופיע בכל הפסטיבלים בארץ.
במסגרת חשיפת תרבות יהודית גנוזה. העלה מחזות תיאטרון של כותבים יהודים מהמאה ה12 מביניהם סיפורי `איבן סהולה` והעלה את המחזה `אל תסתכל בקנקן`.
בניסיון לקרב ילדים לתרבות יהודית עיבד מחזות של ביאליק מספר האגדה. מביניהם מחזות של `שלמה המלך`.
העלה את ההצגה `אבנים מספרות` בשילוב הסימפוניה השנייה של מהאלר. תוך שיתוף פעולה עם האומנית לילי ספקטור.
פיתח שיטות מיוחדות של עשיית בובות תיאטרון והעלה מחזות בטכניקות חלוציות.
כותב מחזות למבוגרים והופיע בתיאטרון הסימטה במחזה מקורי `לוויה מאוחרת` שתואר כאחד המחזות האינטליגנטים ביותר שנכתבו בארץ. (ציטוט של ניקו ניתאי)
כתב עשרות מחזות קצרים לילדים המשמים מורי דרמה.
ביים והכשיר תלמידי תיכון למופעי תיאטרון.
עיבד מחזות קלאסיים לתלמיד תיכון הבולט מביניהם `המלך אובו`.
הקים וביים קבוצות תיאטרון למבוגרים במרכזים קהילתיים בחיפה. `בית אבא חושי` מתנ"ס בת גלים.
חובב תיאטרון אבסורד וכותב ברוח זאת.
הקים את תיאטרון `בובימה` ופיתח את `שיטת תיאטרון` המזוודה שהופעלה על ידי עשרות מדריכים במאות מוסדות חינוך בכל רחבי הארץ.
לצורך העניין בנה 400 מזוודות שבכל מזוודה מופע תיאטרון ייחודי.
בפעילות נטלו חלק אומנים מכל רחבי העולם.
יוזם פרויקט של תיאטרון `מזוודה` כתיאטרון רב תרבותי עם סיפורים מכל העולם.
פיתח את `שיטת הסבת היחס` לשימוש בחומרי מיחזור ועשיית בובת תיאטרון והפעילה בשיתוף `איגוד ערים לאיכות הסביבה` צפון והמשרד לאיכות הסביבה.
הפעיל תיאטרון רחוב ומסיכות בשיתוף `בית שמואל` ירושלים.
הפעיל סדנאות מסיכות ובובות בפיתוח מיוחד.
העלה תערוכות של מסיכות ובובות ב`סוזן דלל` ת"א , בית רוטשילד חיפה.
הקים רשת חנויות לבובות תיאטרון וצעצועי עץ בשנת 2004 בניסיון להטמיע תרבות של תיאטרון בובות וצעצועי עץ. כיום בעלים של שלש חנויות בת"א – חיפה – זכרון יעקב.
מנסה לשלב בין יצירתיות ועסקים ומנסה לתת מקום לכל אחד מהם בתוכו. זה לא קל .
פיתח תוכנית מיוחדת לגנ"י ילדים ומנחה מדריכות תיאטרון `במגזר הערבי` והחרדי. כיום פועלות כ50 מדריכות שעברו הדרכה מיוחדת בגני ילדים ובתי ספר.
חקר במשך שלש שנים את דרך המשחק של ילדים בגנ"י באירופה ובארץ ולאור זאת כתב את המאמר `המשחק האוטונומי של הילד` תוך שימת דגש של פיתוח תודעתי באינטראקציה של ילד וסביבה להבדיל מפיתוח מיומנויות (הגישה הפונקציונאלית) .לעומת `חווית המשחק` הקשורה לפיתוח אינטליגנציות רגשיות.