פרשת "ויקרא"
מתוך עלון "חוויית השבוע" של "החוויה היהודית"
פרשת "ויקרא" עוסקת בהקרבת קורבנות שונים, יש שהביאו בהמת בקר להקרבה, אחרים הביאו קורבן מן הצאן שהוא פחות יקר מהבקר והיו שהביאו עופות או מנחת סולת שהיו הזולים ביותר. הקורבנות היו שונים משום שכל אחד הביא קורבן לפי יכולתו הכספית אך היה לכולם מכנה משותף: בכל אחד מן הקורבנות מצוין שהיה "אִשֵׁה ריח ניחוח לה'". רש"י מסביר:"ניחוח - נחת רוח לפנַי, שאמרתי ונעשה רצוני". כלומר: על הקורבן לעשות נחת רוח לבורא עולם, ולהיות מוקרב מתוך כוונה לכפר על מעשים שנעשו ע"י המקריב. מכאן ניתן ללמוד, שלא משנה מהו סוג הקורבן וערכו הכספי, כולם צריכים להיות מוקרבים מתוך כוונה טהורה על מנת שיהיו מקובלים ע"י הקב"ה, כנאמר בגמרא במסכת מנחות: "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון את לבו לשמים" (דף ק"י/א'). מכאן, שלא הכמות והערך הכספי קובעים, אלא כוונת המקריב - שהקורבן יהיה לשם שמים. קורבן גדול ומרשים אינו "יקר" או חשוב יותר בעיני ה' ולעומת זאת ערך הקורבן ה"זול" אינו פחות בעיני ה' כי הכוונה היא הקובעת והיא העיקר.
נשאלת השאלה: אם כל הקורבנות שווים בעיני ה' והכוונה היא העיקר, לשם מה היו צריכים להביא קורבנות יקרי ערך, האם לא היה מספיק שכולם יביאו קורבן קטן וזול?
ההסבר הוא, שפרוט סוגי הקורבנות מלמד שסוג הקורבן שעל כל אדם להביא נקבע על פי יכולתו של כל אחד ואחד: מי שיש לו את היכולת להביא קורבן מן הבקר, לא יביא מהעופות ולעומתו, מי שאין ביכולתו להביא קורבן יקר יביא קורבן כפי יכולתו. קורבנו של אדם עני, המביא מעט קמח וסולת לקורבן, הוא שווה ערך לקורבנו של אדם עשיר שהביא בהמה העולה ממון רב.
בימינו, אין בית המקדש קיים ואנחנו מתקשרים עם בורא העולם ע"י "ונשלמה פרים שפתינו" - דרך התפילה, לימוד תורה וקיום מצוות. עלינו ללמוד, שעל כל אחד להתאמץ ולהשקיע בלימוד תורה ובקיום מצוות כפי יכולתו האישית, ללא השוואה להישגים של האחרים, ולהיות שמח בהישגים שהשיג בעניין חשוב זה. ערכו של האדם בעיני ה' לא נמדד על פי עושרו או חוכמתו אלא על פי השימוש הנכון ביכולות האישיות שלו ועל פי המאמץ וטוהר הלב שלו. לכן, יש לעשות כל שניתן כדי להוסיף על הקיים מתוך כוונה טהורה לעשות טוב על מנת שיהיה יותר טוב וליישם את מאמר הגמרא במסכת מנחות: "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את לבו לשמים".
דוד דרומר