פרשת "תצוה"
מתוך עלון "חוויית השבוע" של "החוויה היהודית"
"ונשמע קולו בבואו אל הקודש" (שמות כ"ח/לה').
פסוק זה מתייחס לבגדי הכהונה. הכהן הגדול היה לובש את מעיל האפוד, שבשוליו נתלו פעמוני זהב, כאשר היה נכנס הכהן הגדול לעשות את עבודת הקודש בבית המקדש נשמע צלצול הפעמונים- "ונשמע קולו בבואו אל הקודש". לאחר חורבן בית המקדש לא נשמעו עוד פעמוניהם של פעמוני הזהב שבמעיל הכהן הגדול.
נשאלת השאלה: האם צריך האדם להשמיע קול ברמה כשהוא עוסק בדבר שבקדושה ובעיקר בתפילה, או שהקדושה אוהבת את הלחש הצנוע?
כאשר ראה עלי את חנה, אם שמואל, מתפללת כאשר "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע", חשב אותה לשיכורה וקרא לעברה: "הסירי יינך מעליך". על כך השיבה לו חנה: "לא אדוני, אשה קשת רוח אנוכי...ואשפוך את נפשי לפני ה'". על הביטוי "אשה קשת רוח אנוכי" אומר רש"י: "כְּשָׂרָה", כדוגמת שרה אמנו, שהצטערה על אשר אין לה בן.
היו בין גדולי ישראל אשר סברו, כי כאשר באים לקדושת התפילה צריכים להתפלל בקולי קולות, זעקות הבוקעות מעומק הלב ומרקיעות שחקים. והיו שאמרו, שהגדולה שבזעקות היא דווקא הדממה. לכן, התפללו בלחש עד שקולם כמעט ולא נשמע.
רבי שלמה מקרלין הנהיג בין חסידיו "תפילה של אש": חסידיו התפללו תוך זעקות מחרידות ונענועי גוף מפרכים. רבי שלמה עצמו הלהיב אותם תוך כדי התפילה. כאשר היה רואה את חסידיו עומדים בתפילה היה קורה להם "הבו אש" "הבו אש", ואז פרצה התפילה כגעש של לבה רותחת ונשמעה למרחוק.
שונה היתה דרכו של רבי ישראל מרוז'ין - הוא לימד את חסידיו להתפלל בקול דממה דקה, באש עצורה בפנים, שאינה ניכרת כלל מבחוץ.
מעשה בחסיד מחסידי רוז'ין, שראה חסיד מחסידי קרלין איך הוא זועק ומצעק בתפילתו. ניגש אליו ושאלו: "ידידי, האם בטובות כבר ניסית? מדוע התחלת מיד בצעקות?"
חסידי קרלין, לא בלבד שהיו צועקים בתפילה, אלא אף מפעילים בשעת התפילה מיתרים רדומים בגרונותיהם עד שהיא נשמעה צרודה מרוב מתיחת המיתרים. הם הסבירו: "הרי אי אפשר להתפלל באותם מיתרי קול, שבשאר שעות היום מדברים בהם סתם דברים בטלים ואפילו קצת רכילות. לתפילה יש לנו מיתרים מיוחדים". כאשר שאלו אותם מדוע הם משתמשים במיתרים הצרודים לתפילה דווקא ולא להפך, היו משיבים: "לו יכולנו"...
יהודה יצחקי יו"ר החווייה היהודית