למרות שאינני חובבת שוקולדים גדולה, אני חייבת להם הרבה תודה. סליחה, הירכיים שלי חייבים להם תודה. וגם הישבן. הצמיגים. הזרועות. כל אלה, לא היו כאן היום במלוא הדרם אילולא עוגות השוקולד של סבתא, הסופלה של בית הקפה הסמוך לביתי והבריוש חלבה המופתי של אמא. יכולתי להתווכח איתכם כמובן לגבי הוקרת התודה שאני מציגה כאן, שכן היום אני מסתובבת עם עודף משקל נאה. וכמוני, עוד הרבה חברות שמצאו נחמה במתוקים.
כבר מזמן הוכח מדעית ששוקולד הוא אוכל מנחם מהשורה הראשונה. הוא מכיל תאוברומין (תרגום למי שלא למד מדעים בתיכון: חומר ממריץ) ואכילתו משחררת בגופנו אנדרופין (תרגום נוסף: עושה לנו הרבה שמח. או אם תרצו תרגום לסקס: משהו כמו חצי אורגזמה). ובכן, אלוהים רק ידע לכמה נחמה נזדקקתי בחיי.
זה התחיל בדני גזית מכיתה ה'1. הוא דווקא אהב אותי. ממש. אבל זה החזיק משהו כמו יום וחצי עד שבחר ללכת על יונית לוי (לא מנחת החדשות). זה שבר אותי, ריסק אותי לקוביות קטנות של שוקולד, אז ברחתי לקרמבו שאמא קנתה לי. שמחתי על כך שלפחות זה היה חורף, אחרת הייתי צריכה להתמודד עם שוקולד מריר שאף ילדה בת 10 לא אוהבת.
חמש שנים מאוחר יותר, הגיע תורו של עופר דותן. החבר המסוקס של אחי הגדול. הוא היה שזוף, צהוב ונוטף סקס. בדיעבד, אני מניחה שמי שהיה נוטף סקס והורמונים הייתה הטיפשעשרה המחוצ'קנת שחיה בתוכי. מכל מקום, הוא שם עליי קצוץ. אז כנחמה עצמית, שמתי עוד שכבה עבה של נוטלה על עוגת השוקולד היבשה.
בצבא, לא הייתי צריכה מישהו שישבור את ליבי. הייתי ג'ובניקית ירוקה שרק מלהביט בבואתי במראה, התרסקתי. למזלי, במרחק יריקה, היה לי את השק"ם של היחידה. שם חגגתי על בורקסים, חטיפי טעמי ועוד מעדני קקאו עם מינונים מסוכנים של סוכר.
בהגיעי לגיל 25 הבנתי שיש מחיר לכל הנחמה הזאת. כי עם כל הכבוד לחומרים הכימיים המשמחים ששוקולד גורם למוח שלי לפלוט, אני משמינה מכל הסיפור למען השם. אז היו לי שתי ברירות: לדאוג שהלב שלי לא יישבר או להתחיל בדיאטה ולעשות ספורט (שכן, למרבה האירוניה, גם ספורט משחרר את אותם אנדרופינים ידועים). אז התחתנתי. ככה יצא הכי טוב. הלב שלי במצב טוב. הירכיים במגמת הרזייה ואת התחושה השמחה הזאת, אני משיגה במקומות אחרים מאשר במעדניות. ועוד במצב מאוזן.