|
התבנית החוזרת של גערה ורגיעה, גולה וגאולה, תוהו ובריאה, מעלה ספקות בדבר ראשוניותו של התוהו ובוהו של בראשית
למאמר המלא...
|
|
שם העיר תפסח נקרא פעמיים במקרא. בפעם הראשונה מופיעה העיר כסמל לשגשוג ושלום וממחישה את נצחון ערכי הבריאה על התוהו - שלמה הרחיב את תחומי ממלכתו השלווה מתפסח ועד עזה (מלכים א, ה:ד-ה). בפעם השנייה, להפך, מופיעה העיר כסמל לחורבן וכהמחשה קיצונית במיוחד להשתלטות תאוות רצח וענישה - מנחם בן גדי הרס את תפסח וסביבותיה, הרג את כל תושביה וביקע את בטן כל נשותיה ההרות כנקמה על כך שהעיר לא פתחה לו את שעריה (מלכים ב, טו:טז). שלמה ומנחם הלכו בכיוונים הפוכים. מעשיו של זה האחרון מנוגדים בתכלית הניגוד למסר הבריאה שעניינה מעבר מאכזריות ורוע לחסד וטוב.
למאמר המלא...
|
|
הפרשה מגלה לנו את המערכה על הדיבור, דיבור טוב ודיבור רע, ברכה וקללה. דיבור של דעת שלמה שיוצר חיבורים ודיבור של קליפת הדעת שיוצר פרודים. הבחירה מה לעשות
למאמר המלא...
|
|
דומה ששאול מוצב על הדרך שסלל אבי האומה, יעקב, שיצא מנצח מליל קרב אל שחר של פיוס, אומנם חבול בגופו אך שלם ברוחו. זאת, כדי להמשיכה, לפתחה ולשכללה, להעלותה לשיאים חדשים. המאמר מוקדש לחוט המקשר בין יעקב ושאול .
למאמר המלא...
|
|
רוחו של אלוהים מונגדת לחושך על פני תהום. נחש החושך שחוח, רוח אלוהים המזהירה מרחפת מעל. אלוהים הכריע את הים, מחץ את רהב, דיכא את נחש הבריח. ברוחו התבהרו השמים. רהב, המתרהב, בשיכול אותיות, בהר, המתבהר. מכאן אנחנו למדים שהתרהבות מזוהה עם חשיכה. כוחות החושך הם אלה המורדים באלוהים. אך המרד דוכא. רוחו של אלוהים הפכה את החשוך והמתרהב לבהיר ולמזהיר.
למאמר המלא...
|
|
סעודת הזבח בספר שמואל מתחברת לסעודת הזבח בלילה שלפני היציאה ממצרים כמו להראות את הדמיון שבין שני האירועים אשר מציינים תקווה לתחייה מחודשת, על פי דגם העל של אם כל ההתחלות, בריאת העולם.
למאמר המלא...
|
|
הבורא נטה ידו על ישימון התוהו ובוהו, וחצב בו בור, כרה בו באר. עֵין הַתַּנִּין הפכה עֵין גַּנִּים, בֵּית הַיְשִׁימוֹת - בֵּית כֶּרֶם, בֵּית עַזְמָוֶת - בֵּית עֵדֶן. מחצית המים עלו מעלה, מחצית המים ירדו מטה. בֵּית פַּצֵּץ מנציח את פיצולם. בֵּית גָּדֵר מהלל את מחיצת הרקיע המפרידה וחוצצת בין מעלה ומטה. בֵּית חוֹרוֹן הָעֶלְיוֹן וּבֵית חוֹרוֹן הַתַּחְתּוֹן מברכים על התואם בין השמים שמעל הרקיע לבין הקרקע מתחתיו.
למאמר המלא...
|
|
המילה מִקְוֶה, המורה על ברכת מים שקטה, היא גם מילה נרדפת ל-תִּקְוָה, בטחונו של המאמין בישועה שיביא לו אלוהים. לו לא היו המים מתכנסים ומצטמצמים בתוך עצמם, במצוות הבורא, היו הנחשולים הרעים והזידונים ממשיכים בהשתוללותם ומונעים את התגשמות הישועה. מכאן נבין את הקשר בין תקווה במובן קו, גבול, חוף לבין תקווה במובן ביטחון בישועת האל. מושג קו הגבול (חוט, חבל, קו, צו, הצרה, צמצום, כיבוד חוק, הימנעות מחטא) ומושג התקווה (ביטחון בישועה) כרוכים זה בזה באופן הדוק כי בלי נסיגת פרצי המים, ניתובם ותיחומם, הארץ הייתה נשארת מוצפת לנצח בלי כל סיכוי להופעת חיי אנוש.
למאמר המלא...
|
|
המילה מַיִם את זכרון פילוגם בצורת ריבויה הזוגי -יִם שבא מ-יָם, אותו אוקינוס קדמוני ברגע פיצולו בו נפתח פתח תקווה טובה ונבנה שביל מעבר במערבולות המים הרעים. מִיָּם (מֵהַיָּם), שמקורו בים, בהיפוך תנועות, נותן מַיִם. ריבוי זוגי זה המנציח את היטהרות הבריאה ואופייה הכפול מאפיין גם את אברי הגוף הזוגיים - עֵינַיִם, אָזְנַיִם, יָדַיִם, רַגְלַיִם, שָׁדַיִם, קְרָבַיִם - החתומים, גם הם, בסימן ההיכר הקוסמוגני. הריבוי הזוגי של אברי הגוף המסמל את המים העליונים והתחתונים שבהתפצלותם לשמים וארץ יצרו מרחב מחייה במעמקי ים המוות מהווה תזכורת מתמדת הקוראת לדובר השפה לחקות את מעשה הבריאה ולסכור סכר לגאות יצריו.
למאמר המלא...
|
|
המילה שֶׁלַח מספרת דרך משמעויותיה השונות – חנית, מקווה, ענף - את מיתוס הבריאה. בחנית שבידו ביקע האל את המים העזים והזידונים, מושב תנינים ופתנים, שעליהם יצא קצפו. ידו הקורנת אור, קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ (חבקוק ג:ד), שבה חבוי מקור עוזו, האצילה על השלח מנגההּ. משנגעה החרב הבורקת במים וחצתה אותם בתווך העניקה להם, בתורהּ, מהזוהר האלוהי האצור בה ובטלה את מארתם ומרירותם. כך הפכו נחלי בליעל לפלג אלוהים.
למאמר המלא...
|