|
בעבר (וזה לא היה מזמן...), מספיק היה שאבא (או אמא) יסתכלו עלינו במבט קטן (ועיניים פקוחות) ומייד היינו יודעים מה לעשות, כמה, מתי, איך ולמה – ומצייתים.
היום, מספיק שהילדים הקטנים (או הגדולים) יסתכלו עלינו במבט (...גדול) ואז...אנחנו יודעים בדיוק מה הם רוצים, כמה, מתי ולמה – ומצייתים.
איך קרה שפעם מילה של הורה הייתה מילה, סמכות הייתה סמכות וכל אחד במשפחה היה יודע
בדיוק מה מקומו, תפקידיו, חובותיו ומה הדרישות והציפיות ממנו? והיום...מבלי שנרגיש, הסמכות הזו עברה לילדים. איך?
למאמר המלא...
|
|
מוכרת לכם הסיטואציה? הילד הקטן, שעד היום היה ילד מתוק, חייכן ומרצה קם לו "יום אחד בהיר" ומתחיל לנהל דיאלוגים שלמים המבוססים על המילה הקטנה "לא" (מה גם, שעוד לפני שהוא למד לדבר, את המסר של נדנוד הראש לצדדים, הוא כבר יודע היטב....). פתאום כל אינטראקציה הופכת למסכת שלמה של הסברים, שכנועים, כעס ומריבות וכל זה רק בגלל עניין קטן...
רק בגלל שהוא צריך לקום בבוקר ולהתלבש לגן, או רק בגלל שצריך לצחצח שיניים, לאכל צהריים, לסדר את החדר או סתם להיכנס למקלחת ולישון בנחת....
למאמר המלא...
|