נראה מוזר שמינרל שעשוי מפחמן בלבד הפך לאחד מהתכשיטים המבוקשים ביותר בעולם, כלומר היהלום. אחרי הכל, פחמן נמצא בציוד ובמינרלים הבסיסיים ביותר, כגון הגרפיט בעפרונות שלנו, שכלל אינו נראה יוקרתי. זאת היווצרות אטומי הפחמן שהופכת את היהלום לכה ייחודי: ישנם בסך הכל מספר מקומות נבחרים בעולם שבהם האיזון בין הלחץ לטמפרטורה הוא אידאלי להיווצרותן של האבנים היקרות הללו.
יהלומים נוצרים באופן טבעי בתוך המעטפת של כדור הארץ, כ- 150 קילומטרים מתחת לפני השטח, ומובאים אל פני השטח בעזרת לבה. בכל פעם שמתרחשת התפרצות געשית, היהלומים נדחפים אל פני השטח של האדמה בגושים של מעטפת. לאחר מכן הכורים שוברים את המעטפת בכדי להוציא את היהלומים בצורתם הגולמית. ישנן מספר שיטות כרייה, בהסתמך על המקום הגאולוגי. הבה נתבונן באופן שבו כורים יהלומים ברחבי העולם.
כתבה מומלצת: איך יהלום מקבל תעודה?
כריית ארובות
את אחד ממכרות היהלומים העשירים ביותר בעולם ניתן למצוא בבוטסואנה, היכן שיותר מ- 11 מיליון קראט של יהלומים נכרים על בסיס שנתי. בורות הכרייה הפתוחים הללו נוצרים על ידי חפירה לכיוון המכתש הגעשי וחושפים את ארובות הקימברליט שנוטים להכיל יהלומים. ברגע שהקימברליט נחשף, מפוצצים את הסלע בתוך הבור, האבנים המשוחררות משונעות בעזרת מסילות, וניתן להתחיל בתהליך הפקת היהלומים. אתרי כרייה עם בורות פתוחים ניתן לזהות לפי המבנה המדורג והבלתי רגיל שלהם שמוביל כלפי מטה אל מכתש גדול שחושף ארובות קימברליט.
כרייה תת קרקעית של ארובות נחשבת בין המקצועות המסוכנים והמאתגרים ביותר בעולם, כאשר הטמפרטורות מגיעות ל- 45 מעלות צלזיוס מתחת לפני האדמה. את מכרות היהלומים העמוקים ביותר בעולם ניתן למצוא בטאוטונה וסבוקה שבדרום אפריקה, שעומקים מגיע ל- 3,900 מטרים מתחת לפני הקרקע. נבנות שתי תעלות – אחת הישר מעל השנייה – שדרכן הכורים מגיעים אל ארובות הקימברליט. ברגע שהסלע מאותר הוא מפוצץ, ולאחר מכן מרוכז בתעלה העמוקה ביותר. המחצב השבור נאסף על ידי הכורים ומשונע בעזרת קרונות הובלה אל פני השטח היכן שמתקיים תהליך שחרור היהלומים.
כרייה ימית
כרייה ימית או כרייה במים עמוקים, הפכה לראשונה לנפוצה בשנות השישים, אחרי ההוצאה לאור של 'המשאבים המינרליים של הים' מאת ג'יי.אל. מארו. מספר אומות שלחו ספינות מחקר בכדי לחקור את הטענות על אספקה בלתי נדלית של ניקל, קובלט ומתכות אחרות אשר נמצאות במאגרי נודולות מנגן, אך לא חזרו עם תוצאות מרשימות. במהרה הוחלט כי כרייה ימית תהיה יקרה מדי מכדי להיות רווחית במסחר היהלומים ואבני החן, וישנה הערכה שבין השנים 1960 ל- 1980 בוזבזו על כך 650 מיליון דולר אמריקאי.
העשור הזה ראה עלייה בכרייה ימית, כאשר נעשה שימוש בספינות מיוחדות המצוידות בסורק אשר מוחדר אל תוך קרקעית הים. החצץ אשר מופק מקרקעית הים נשאב בעזרת צינורות גמישים ומועמס על הספינה שבה מתקיימת הפקת היהלומים. ספינות אחרות משתמשות במקדחות ענקיות שבעזרתן הן חופרות בכדי להגיע אל היהלומים. שתי השיטות הוטלו בספק מבחינת השפעתן השלילית על המערכת האקולוגית של האוקיינוס.
כרייה אלוביאלית
כרייה אלוביאלית, אשר מכונה גם כריית סחף, היא אחת מהשיטות העתיקות ביותר לכריית זהב ויהלומים. הכרייה מתבצעת לאורך מאגרי סחף במסלולי נחל, אשר לעתים קרובות מכילים אבני חן שנסחפו על ידי הזרם של האפיק. מאגרי סחף נוצרים כאשר הסלע נשחק עקב תנאי מזג אוויר משתנים.
הכורים משתמשים בנפות ממתכת בכדי להוציא את החצץ מהאפיק יחד עם כמות מכובדת של מים ולאחר מכן מטלטלים את התערובת ומאפשרים לזהב או ליהלומים לשקוע בתחתית. כרייה אלוביאלית החלה עוד ברומא העתיקה, אך כיום אתרים עם מאגרי סחף הפכו לרחבים יותר, מה שמקל על עבודתם של הקורים.
בדרך כלל ניצב קיר גדול באתר, אשר מאלץ את המים להיאגר באזור אחד. זה מאפשר לכורים לעבוד באזורים מוגדרים באופן שיטתי. אף על פי שבימינו רוב הכורים מבצעים כרייה בעזרת כריית ארובות, מכרות שונים באוסטרליה וונצואלה עדיין מקפידים להשתמש בשיטה של כרייה אלוביאלית מסורתית, תוך שמירה על עלויות נמוכות ככל הניתן.
כתבות מומלצות
חנות תכשיטים אמיתית לעומת ווירטואלית
טבעות אירוסין מעוצבות