מה באמת לא מאפשר לנו דיאלוג בתוך הזוגיות

                  מה   ב א מ ת   לא מאפשר דיאלוג    - מאמר שלישי

במאמרים הקודמים בחנו את הגישה שלנו לגבי בן/ בת הזוג, האם אנחנו עסוקים במה אנחנו לא מקבלים, בהאשמות גלויות או סמויות ובשיפוט או מרכזים את תשומת הלב בצמיחה שלנו( מאמר 1)

ראינו שבכדי ליצור מרחב מכבד שאהבה וחברות תהיינה נוכחות בו עלינו לבחור לראות את בן הזוג כסוביקט ולא כאוביקט (מאמר 2)

הפעם נעסוק בהתבוננות על מה למעשה לא מאפשר דיאלוג, הרי כולנו מעדיפים לחיות בזוגיות הרמונית ואוהבת ולא בכעסים ותסכולים (וגם להיות צעירים יפים ועשירים על הדרך J)

אז מה קורה שם ??מה נמצא בפער בין המציאות הרצויה ובין המציאות בפועל.

מה שנמצא שם למעשה, שכל פעם מחדש מכניס אותנו לתוך המלכודות המוכרות לנו, שולח אותנו לכעסים, תסכולים ופגיעה הוא  ה מ מ ת" ק

המונח ממת"ק (באדיבות נוגה בר –"החוויה הדיאלוגית") הינו ראשי תיבות ומתייחס למעשה לאותו מקום שבו הערך שלנו נפגע.

כל ריב, כל פגיעה אינה על עצם הדבר (אמרת/עשית לי כך או אחרת, לא אמרת לי כך או אחרת....) אלא על תחושת הערך והקיום שלי שנפגמת כתוצאה ממה שקרה.

בכדי לא לחוות תחושות כל כך קשות כמו ביטול תחושת הערך העצמי שלי- פגיעה עמוקה ועלבון, דחייה והשפלה, או איום על תחושת הקיום שלי- חוויה של דיכאון וחוסר אונים, אנחנו מפעילים אוטומטית אחד מארבעת המנגנונים הבאים.

1.      מבקר- שיפוטיות, הורדת ערך האחר, ציניות, התנשאות.

2.      מרוחק- ראש קטן, הורדת מסך, התכנסות בשיריון, התעלמות, אדישות.

3.      תוקפן- צעקות, דיבור בקול רם, לקיחת הרבה מקום, תנועות גדולות.

4.      קורבן- האשמות, העלבות, מסכנות, דיבור של "אני תמיד....פעם אחת כש...."

אז מה המנגנון המוביל שלכם???

אני מציעה לכם לעקוב אחריו בתקופה הקרובה ולהתיידד איתו ועם המופעים שלו, ככל שאנחנו

בקשר עם הדבר האמיתי שקורה, יש לנו סיכוי לנהל אותו ולא להיות מנוהלים על ידיו.

בחיים כמו בחיים, קצת ממתקים, הם דבר לא רע בכלל, אפילו מנחם ונעים לעיתים, הבעיה מתחילה כאשר אנחנו מתמכרים לממתקים (לשימוש באותם מנגנונים) ומתחילים לצאת מאיזון, לפתח סכרת שפוגעת קשה ביכולת שלנו לחיות חיים מאוזנים ולראות את המציאות כפי שהיא. הממת"ק הינו מקור הרגשות המאמללים, מקום של כעס, ספק, תסכול ואף ייאוש. הממת"ק לא מאפשר שום דיאלוג אמיתי ופורה עם עצמי ובטח לא עם האחר.

כאשר אנחנו מזהים שאנחנו נמצאים באחד מהמנגנונים עלינו להבין שלפני שהוא הופעל, קרה משהו (קטן כגדול) שפגע בערך שלנו או בתחושת הקיום שלנו,

השלב הבא הוא שלב שנקרא "זמן סירוב" בזמן זה אני לא רוצה להבין את הצד השני, להכיל אותו, אני בעיקר רוצה להאשים, לצעוק, לרחם על עצמי או לברוח והצדיק עד הסוף את מעשיי תוך כדי ביטול האחר. ההבנה שזמן זה הוא זמן חשוב!!!! אך ניתן לקצר אותו משמעותית עם מודעות היא הבנה חשובה ומקדמת מאין כמוה. עם הזמן אפשר בקלות לזהות את התחושות המקדימות בגוף ואת המנגנון הספציפי שהופעל. אז למעשה אנחנו מצליחים גם להיות בתוך המלכודת אך גם להפעיל את ה"מתבונן" בתוכנו ולראות את כל התמונה תוך כדי.

 אז מה עושים?? המנגנונים אוטומטים ואנחנו אנושיים. אז בתור התחלה,

1.      מתבוננים, מזהים. מבינים מה באמת קרה פה

2.      מקצרים זמן "סירוב".

3.      לאט לאט עובדים על לבסס את הקיום והערך שלנו בתוך החיים.

אמרו כבר חכמים לפנינו "אם אין אני לי מי לי" ככל שהקיום והערך שלנו לא יהיו תלויים באף אחר מבחוץ (בוס, ילד, בן זוג, הורה) כך הצורך שלנו ב"המתמתקויות" יפחת.

ככל שנחזיר את הקול שלנו לרשותינו, פנימה, אלינו ולא נפקיד אותו בידיהם של האחרים, כך נוכל לנהל את ה"התממתקויות" שלנו.

ככל שנקצר את זמן הסירוב ופחות נזדקק לשימוש במנגנונים,

נהיה פנויים להיות מי שאנחנו רוצים ובוחרים להיות, לחיות את החיים שאנחנו רוצים לחיות וליצור את הזוגיות שאנחנו רוצים לפרוח בתוכה.

 במאמר הבא נבין את מעגלי הפגיעות והנתינה בחיינו ואיך הם עובדים.

מי שהכתוב נגע בו, מוזמן למפגש של שעה וחצי ,נאבחן את המקום שעליו אתם זקוקים להתמקד בעבודה ואצייד אתכם בכלים לדרך.

על הכותבת- עמית לבון חיים, בת 42, נשואה ואמא לשניים. בעשור האחרון מטפלת בשיטת  "חיבורים", שיטה שיצרתי המשלבת  בין שיחות והבנה קוגניטיבית לעבודת עומק והקשבה לגוף (קשר עם התת מודע והלא מודע.) השיטה הוכיחה את עצמה בעבודתי שוב ושוב ביצירת פריצות דרך משמעותיות.

כמו כן אני מאמנת ומנחת סדנאות.

בשנה אחרונה מתמקדת בנישה אהובה עלי במיוחד. אני מורת דרך לזוגות ולזוגיות (בית החוויה הדיאלוגית) ומשלבת בין המימד הטיפולי לידע הזוגי ההכרחי לדעתי לכל זוג ולכל אדם.

054-6177878  amit@amithaim.co.il