מקורה של המילה צימר בשפה הגרמנית ופרושה חדר. ואכן, כשתרבות הצימרים החלה באירופה המונח התייחס לחדרים פשוטים וצנועים שניתן ללון בהם מספר לילות בעלות נמוכה.
בישראל החל להתפתח הענף לפני כחמש עשרה שנים משילוב של שני גורמים; צורך שנוצר בארץ למוצר תיירותי עממי למשפחות וצעירים שרצו לטייל ברחבי הארץ והכירו את צורת הלינה הזו מטיוליהם באירופה והמשבר שאליו נקלעו קיבוצים ומושבים רבים עם הירידה בהכנסות מחקלאות.
בשנים האחרונות הצימרים, בעיקר בצפון הארץ, שינו את פניהם והתרחקו מהפירוש המילולי למילה הגרמנית, כשהם הופכים יוקרתיים ומפנקים כמו בתי המלון המפוארים בארץ, אם לא יותר.
בפורטלי הצימרים המובילים כגון אתר "צימר" ואתר "וויקנד" ניתנת האפשרות לגולשים לכתוב מה צריך להכיל הצימר שאותו הם רוצים לשכור. מבט חטוף באתרים מראה שהשמים הם הגבול, הקהל הישראלי דורש בקתות כשהוא מציין גודל מבוקש במטר רבוע, ג'קוזי בקוטר מסויים מול נוף מסויים, מיטות מתכווננות, סאונה פרטית, בריכה פרטית, קמין ואח, ארוחת בוקר שבה מוגשים דברים מסוימים מאוד, להיות מבודדים, רק הם והטבע והכל בזיל הזול, כמובן.
לפעמים נראה כי ישנו נתק של חוסר הבנה בין קהל הלקוחות שלא מבין את העלויות הריאליות של דרישותיו לבעל הצימר שמבחינתו גוזר קופון נמוך ביותר לאחר קיזוז הוצאותיו הרבות.
אז למה בעצם זה עולה כמו שזה עולה?
כניסה לענף הצימרים בישראל כרוכה ראשית כל בהשקעה ראשונית לא קטנה בכלל.
עלות הקמת מבנה שישמש כצימר נע בין 40-50 אלף דולר לא כולל ריהוט וטיפוח הגינה שמסביב.
הקמה והפעלה של עסק שכזה מצריכה מספר רישיונות כגון רישיון בנייה, רישיון עסק שיש לחדש אחת לשנה, רשיונות ממשרד התיירות ואישור ממנהל מקרקעי ישראל.
אחרי שכבר נבנה הצימר יש לבטחו במספר ביטוחים לא מבוטל שעלותם גבוהה למדי; ביטוח תכולה ומבנה, צג ג', חובת מעבידים, ביטוח מלאי ואובדן רווחים וכמו כן, עמידה בתקנות מכבי אש הדורשות התקנה של מערכות בשווי אלפי שקלים.
גם מיסים משלמים בעלי הצימר בתוספת של אחוזים נכבדים להבדיל מאזרח רגיל במדינה.
לבסוף, אחרי שכבר צלחתם את הבירוקרטיה הישראלית, על בעלי הצימרים להתמודד עם ענף שהוא עונתי ולהשלים עם חדרי אירוח בתפוסה מלאה רק בחודשי הקיץ וחגי ישראל הנעימים לנופש.
אבל כל ההוצאות הללו הן כאין וכאפס לעומת עלויות התפעול השוטפות.
אורח שמגיע לבקתה או לצימר לא חושב פעמיים לפני מילוי הג'קוזי פעמיים ואף שלוש במהלך שהות של שני לילות, דבר המצריך בזבוז של 180 ליטרים של מים לשימוש חד פעמי, שמעבר לעלותם הגבוהה, גם מתבזבזים הישר ממי השתייה המצומצמים שלנו גם ככה במדינה.
כמובן שגם מים רבים מתבזבזים על השקייה של חצרות מטופחות ומושקעות (סיבה שדוחפות רבים מבעלי הצימר להתקין דשא סינטטי שעלותו הראשונית עומדת על אלפי שקלים).
את המזגן נוהגים האורחים להשאיר דולק גם כשהדלת והחלונות פתוחים ואפילו כשהם יוצאים לטייל במשך יום שלם על מנת שיוכלו לחזור לחדר ממוזג ונעים (שבמציאות הגלילית הופך להיות חדר קפוא וקר, כיוון שאצלנו אפילו בלילות אוגוסט צריך ללבוש פליז ולהתכסות בפוך).
הוצאה נוספת שנלקחת בחשבון הינה עלויות התאורה הגבוהות; אורחים בחדרי האירוח והנופש לא טורחים לכבות את האור והמנורות דלוקות 24 שעות ביממה, במיוחד נורות החצר והמקלחת.
אך העלויות לא מסתיימות עם עזיבת האורחים את החדר והתשלום.
בשלב זה מכונת הכביסה מתחילה לעבוד שעות נוספות בכיבוס מצעים, מגבות, חלוקי רחצה ושטיחים. בחודשי עונה מכונת הכביסה עובדת קשה כמעט כמו בעלי הצימר כלומר, נון סטופ.
לעניין זה מתווספות גם עלויות הבלאי הגבוהות; מצעים ומגבות צריך לרכוש מחדש כל חצי שנה בערך אחרת הם דוהים ומאבדים את צורתם האיכותית משימוש תמידי, כלים נשברים, קירות מתלכלכים, ברזים נשלפים ועוד.
לכל ההוצאות הללו, צריך להוסיף את עלויות הפינוקים "הקטנים" שמסתכמות בסכומים גדולים. עוגיות מאפי ידה של בעלת הבית, שוקולדים איכותיים, ארוחות בוקר עשירות, בקבוק יין, שתייה קלה ופינוקים שונים ומשונים כיד בעלת הצימר הטובה עליה.
וכך, עסק שעל פניו נראה כפשוט ובעל עלויות מינמליות ורווח ענק, הופך לכזה שמספק משכורת שנייה צנועה אך לא שכר שיכול לפרנס משפחה שלמה.
הכותבת היא בעלת הבקתה "משי בלבן" במטולה העוסקת בתחום הנופש הכפרי מזה כ-17 שנים.