דיאלוג - אידיאל נשגב או מושג שחוק? מה מאפשר לנו להיות בדיאלוג ומה מונע? מהו "המקום" האלטרנטיבי לדיאלוג, אליו מועדים ומדוע? מה יש בהוויה הדיאלוגית שהפך אותה להוויה קיומית הכרחית לכל מי שמזהה עצמו נאור, ליברל, הומניסט. התנאי היחיד להפחתת האלימות היא העמדה הדיאלוגית וכל עמדה אחרת היא מניפולטיבית ואינה לוקחת בחשבון את האחר – כל עמדה אחרת היא עמדה אלימה.
אברר כאן את מהות התנועה בין העמדה הדיאלוגית לבין העמדה המניפולטיבית-האלימה שאינה דיאלוגית, אברר את התנועה בכלל ובמערכת הזוגית בפרט -
דיאלוג - " מפגש בין שני אנשים ויותר בו מכוונים הצדדים לקבל תשובה מהצד האחר. הדיאלוג כרוך בהבנה הדדית ומתבטא בדרך של הסכמה, או בדרך של התנגדות מנומקת ואם אפשר מהצורך להגיע לפתרונן." (אבן שושן). "הדיאלוג הבובריאני" מאפשר לשני סובייקטים להיות בתהליך של צמיחה. עבור מרטין בובר הפונקציה הדיאלוגית היא לא קוגניטיבית אלא קיומית. הדיאלוג מאפשר ליצור הומניזציה של שני הצדדים.
בובר מציב את שני המשתתפים בדיאלוג זה מול זה באופן שווה -
אני - אתה
ולא אני - ההוא - ההוא במובן של אובייקט ולא סובייקט. המושג ההוא משמעו אוביקטיביזציה (החפצה),הפיכת האחר לאובייקט חסר זהות /לחפץ, ובזה לאפשר לגיטימציה של חוסר התייחסות סימטרית, שוויונית לאחר ולחטוא לרעיון של דיאלוג שמצריך הבנה.
דיאלוג משמעו, לפגוש את האחר בתוכי. רק כאשר יש זיהוי פנימי של ייצוג האחר, בין אם הוא רצוי בין אם הוא דחוי, מתאפשר דיאלוג. משמעות החוויה הדיאלוגית היא הרחבת האני דרך הכלתו של האחר בתוכי. בובר בספרו 'אני אתה' טוען שהמפגש האמיתי עם האתה האחר הוא המפגש עם האלוהות, באתה התגלמות האלוהות.
הרחבת האני עם האחרים שבסביבתו הוא התנאי לכך שיהיה מפגש דיאלוגי שהופך את האחר החיצוני למוכר, לנראה, לקיים, למוערך, ונותן לו בטחון להמשיך את הדיאלוג.
כאשר הדבר אינו קורה, ואין הסכמה לפגוש את האחר בתוכי יש ההוא, קורה תהליך האובייקטיביזציה. אין אחר משמעו אין אתה במובן הבובריאני, וכאשר אין אתה = אחר אין דרישה להבנה ולחיפוש האחר בתוכי - אין דיאלוג.
ו א ז – מופיעים יחסים שאינם לוקחים בחשבון את האחר, האחר אינו קיים; יחסים שהם עיוורים; יחסים שאינם פנויים לראות מי עומד מולנו, למה הוא זקוק, מה חשוב לו, מה מניע אותו, מה הוא חושב או מרגיש. מופיעים קשרים שמונעים מצרכים נרקיסיסטים של אחד הצדדים, שאינו רואה דבר, מלבד הצורך לתת תשובה שתקיים אותו - מופיעים מנגנוני הגנה שהם דרמות שליטה. מנגנוני הגנה / דרמות השליטה מתארים את המניפולציות, אותן אנו מפעילים על אחרים, כאשר אנחנו חווים סכנה לשלמותנו הפנימית- סכנה וערעור בתחושת הקיום והערך. לרוב יש מנגנון הגנה דומיננטי, אליו אנו נוטים לחזור. כל אחד ממנגנוני ההגנה מייצר מנגנון נגדי. מנגנון אקטיבי מול מנגנון פסיבי. אציג את מנגנוני ההגנה בצמדים.
צמד מנגנוני ההגנה הראשון הוא המבקר והמרוחק–
המניע הפנימי של המבקרים והמרוחקים הוא חוויה של חוסר השייכות ואי הכרה בערך העצמי.האחרים הם קובעי הערך. האדם אינו מרגיש בעל ערך אלא אם מישהו אחר הכיר בערכו. במידה והוערך הרי שהוא מרגיש 'שווה', ובמידה שלא ירגיש חסר ערך.
המבקר - כדי לא לחוות את תחושת אי הערך יתנו המבקרים תשובה התנהגותית של הפחתת האחר, ועל ידי תיווצר חוויה של עליונות. המבקרים מחפשים דרכים 'להפליל' את זולתם ומרבים לגלות חולשות וכישלונות אצל האחר. ההתנהגות מולם היא של התנצלות והצטדקות. המבקרים עומדים כל הזמן על המשמר, התנהגותם נעה מציניות לספקנות לסרקזם, לפרפקציוניזם, לעוקצנות ולצדקנות ומגיעה עד מניפולטיביות מרושעת. הם מושכים אליהם תשומת לב באמצעות פקחותם, הגיונם המושלם, העובדות שהם מביאים והאינטלקט שלהם.
בן הזוג שבמנגנון המבקר יעשה הפחתת ערך לבת זוגתו, וישתמש במשפטים כמו "אם היית שומעת בקולי..". היא תרגיש לידו מתנצלת ולא בטוחה. המנגנון התואם שנוצר מול מבקר הוא בהרבה מקרים המרוחק.
המרוחק - התשובה ההתנהגותית שנותן המרוחק כדי להגן על עצמו מפני תחושת אי-הערך היא צמצום קשריו עם הזולת ועם הסביבה עד כמה שאפשר. אנשים מרוחקים כלואים בעולמם הפנימי עם מאבקיהם הבלתי פתורים, עם פחדיהם ועם ספקותיהם העצמיים. המרוחקים, הבודדים בדרך כלל, שומרים על מרחק מאנשים הכופים עליהם את רצונם, או המפקפקים בהחלטותיהם.
המרוחקים, משוכנעים שהם צריכים לעשות הכול בעצמם, ולכן אינם מבקשים עזרה. הם זקוקים למרחב מחיה גדול, ובמקרים רבים נמנעים מליטול על עצמם התחייבויות. התנהגותם נעה מאדישות לאי שיתוף פעולה, להתנשאות, לדחייה, להתנגדות ואף לחמקנות. המרוחקים מסוגלים אף להעלם. הם מושכים אליהם תשומת לב באמצעות המסתורין שבהם והאישיות הקשה להשגה.
בן-זוג במנגנון המרוחק ישתמש במשפטים כמו – "אותי אל תשאלו, הרי אתם יודעים הכול", או "נראה אתכם מסתדרים בעצמכם", אינו מעוניין בתפקידים נוספים לאלה שהוא חייב בהם, אינו מעוניין בשיחות נפש.
הצמד הבא הוא התוקפן והקורבןהמניע של צמד המנגנונים הראשון התוקפן והקורבן הוא חוויה של חוסר אונים, סכנה לקיום. החוויה היא של איום על נוכחות. האדם מפקיד את כוח קיומו בידי אחרים, ובכך האחרים הם הקובעים את קיומו. במילים אחרת התייחסות אל האדם, מאפשרת לו את חווית הקיום לעומת זאת חוסר התייחסות או כשדברים לא קורים על-פי הרצון, התחושה היא של: "לא מבחינים בקיומי, אני חשוב כמת".
התוקפן - התשובה ההתנהגותית שנותן התוקפן לחוויה הפנימית, הבלתי נסבלת הזאת היא - לאלץ את כולם לשים לב אליו באמצעות כפיה וקולניות, בכוח פיזי, באיומים ובהתפרצויות בלתי צפויות. בקרבת התוקפן כולם מתוחים וחרדים שמא יעוררו מצידו הערות מעליבות, כעס, ובמקרים קיצוניים חרון וזעם. התוקפן משתלט על הבמה. ההתנהגות שלו עלולה לנוע מהנחתת פקודות על זולתו, לדיבור בלתי פוסק, להתנהגות סמכותית, חוסר גמישות וסרקזם, והיא מגיעה אף לאלימות. הוא מושך תשומת לב האחרים על-ידי יצירת פחד. בזוגיות המנגנון התואם שנוצר על ידיהתוקפן הוא ברוב המקרים קורבן. או תוקפן נגדי. בן הזוג הנמצא במנגנון הזה ירים את קולו כאשר בת זוגתו אינה נענית לבקשותיו/דרישותיו, ובקיצוניותו יגיע לאלימות ממש.
הקורבן - התשובה ההתנהגותית שנותן הקורבן לחוויה הפנימית שאין מתייחסים לקיומו היא האשמה של הסביבה, של המצב, של כולם. כולם אשמים במצבם. אין לו כוח להתעמת עם העולם. הקורבן הוא פסימי. המשפט השגור בפיו "כן, אבל "… הקורבן פגיע מאוד, מרגיש שמנצלים אותו. יש לו יכולת נמוכה להציב גבולות והתנהגותו נעה משכנוע להתגוננות להתנצלות להסברת יתר, לדברנות ואף לפתור בעיות שאינן נוגעות לו. הוא כועס שמתייחסים אליו כאל מובן מאליו. לכן בת הזוג שנמצאת במנגנון הזה תאשים "אני עשיתי כל כך הרבה וזה מה שמגיע לי?!" או לחילופין תעשה, תחוש מנוצלת ואנוסה.
מנגנוני ההגנה שהוצגו כאן הם על-פי מודל של ג'ימס רדפילד וקרול אדריאן מופיעים כדרמות בין אישיות, המייצרות קונטמינציות (זיהומים) בתקשורת הבין-אישית ובאפשרות הדיאלוג.
המשותף למניעים המייצרים את דרמות השליטה – מתן כוח לאחרים, האחרים הם המתנים והמתקפים את הקיום והערך. האדם הנוקט במנגנוני ההגנה הנ"ל הופך להיות התניה-שבוי בידי הסביבה, ללא קיום וערך עצמאי שהוא תנאי לדיאלוג. בכל המנגנונים ישנה מחיקה של האחר, הוא לא קיים. מחיקת האחר הינה חוויה אלימה, הן כאשר היא נעשית באופן פסיבי במנגנונים של הקורבן והמרוחק, הן כאשר היא נעשית באופן אקטיבי במנגנונים של התוקפן והמבקר הציני.
אקרא למנגנונים המתוארים לעיל ממת"ק – מבקר מרוחק תוקפן קורבן, האנלוגיה מתאפשרת שכן גם ממתק מתכוון לתת מענה לחוסר מסוים. ממתק כמו המנגנונים יכול להיות מספק מחד ולא בריא או אפילו רעיל מאידך.
המודעות לכך שמנגנוני ההגנה – הממתקי"ם שאנו נוקטים בהן, נועדו כדי לתת לעצמנו הגנות על מנת שלא לחוות את אי הקיום ואי הערך שלנו, הנה צעד ראשון בדרך לשחרור. המודעות לממת"ק- למנגנון ההגנה, שלעיתים רבות אינו רלבנטי להווה, אלא התאים לשלבים אחרים בהתפתחות - מאפשרת לאדם להיפרד ממנו. המודעות לכוח שאנו נותנים לאחרים והשבת הכוח לעצמנו באמצעות תחושות קיום וערך עצמאיים שאינם תלויים ומותנים - יאפשרו חוויה של דיאלוג מכבד שבו כל אחד מהצדדים חשוב וקיים.
השאלה הקריטית ביותר היא כיצד מנהלים דיאלוג בזמן קונפליקט שבו כל אחד מהצדדים חשוב? כיצד מנהלים דיאלוג בעת קונפליקט מתוך ההבנה שניצחון אמיתי הוא אך ורק כאשר שני הצדדים מנצחים, שאם לא כן אנחנו במעגל הפגיעות (מצ"ב תרשים). נקיטה בפעילות תוקפנית נעשית מתוך חרדת הקיום. מתוך האמונה שיש מנצח - רק מנצח אחד.
האם חרדת הקיום רלבנטית?
בזוגיות השימוש במנגנוני ההגנה שכיח מאוד . בני הזוג נוקטים אחד כלפי השני בפעילות תוקפנית, וקורבנית, בני הזוג משתמשים במנגנון של ביקורתיות או התרחקות מתוך חרדת הקיום והערך.
האם חרדות הקיום והערך רלבנטיות?
כל אחד מבני הזוג מסרב באופן עקשני לראות את האחר בתוכם. (האחר המקופח או המסכן, האחר התוקפן, האחר המבקר או האחר המרוחק).
הנשים מאשימות את הגברים וטוענות שהם מרוחקים, לא שותפים ולא משתפים. לעומת זאת הגברים מאשימים את הנשים בביקורתיות.
כל אחד מהצדדים רואה עצמו כקורבן. קיימת אמפטיה אל הקורבן ולא אל מי שנוקט בפעולות תוקפנות, שמונע מאותה חרדת קיום.
אין אכסקלוסיביות לשימוש בתוקפנות ואין אכסקלוסיביות לחוויות הקורבנות– התחרות על מי סובל יותר אינה מקדמת. כל עוד נשתמש במנגנון של תוקפן מול קורבן, מי יותר סובל הגברים או הנשים- אנחנו לא בדיאלוג. כל עוד התשובה תהיה במנגנון ההגנה של המרוחק–שמשמעו הפרדה מוחלטת, לשים חומה וריחוק– הגברים לא יתערבו בשיח רגשות נשי, ונשים לא יתערבו בעיניני כספים אנחנו לא בדיאלוג, כאשר אין דיאלוג אין זוגיות שהיא צוות אמיתי. כל עוד נשתמש במנגנון ההגנה של המבקר וצד אחד יעשו הפחתת ערך לצד שני. כל עוד הממתקי"ם האלו יככבו בחברה בכלל בזוגיות בפרט, תתקיים הרעלה הדדית, ולא תהיה אפשרות לדיאלוג סימטרי – לאינטימיות שהיא הסיכוי היחיד לזוגיות אמיתית-אינטימית-דיאלוגית שלוקחת בחשבון את האחר עם צרכיו ורגישויותיו. אינטימיות דיאלוגית שנוגעת ומאפשרת לגעת.
השימוש בממתקי"ם - במנגנוני ההגנה האלו כמניפולציות שליטה על-ידי בני הזוג הופך את החוויה הזוגית, פעמים רבות, לחוויה אלימה ורעילה.
ההבנה היא שדיאלוג הינו קריטי בחשיבותו לתהליך הומניזציה של שני הצדדים (בובר). לגדולה של שני הצדדים. החוויה הדיאלוגית הינה אותה ברית בין בני הזוג המאפשרת להתגבר על מאבקי הכוח בין בני הזוג ומלמד כי בעצם מקורם של המאבקים והתסכולים בצרכי הילדות שלא באו על סיפוקם (ד"ר הרוויל הנדריקס).
כדי לקיים את החוויה הדיאלוגית יש צורך להתאמן בדיאלוג, להסכים לשמוע את כול הקולות הפנימיים מעמדה של פיוס אל עצמי ולא של ריב עם עצמי. להתאמן בדיאלוג משמעו לזהות מה לא מאפשר דיאלוג - לזהות את מנגנוני ההגנה– לזהות את התוקפן המאיים, את הקורבן המקופח. את המבקר הציני ואת המרוחק המסויג שבתוכי, ו'לזוז' מהם בזמן אמיתי.
כאשר האימון מתרחש ובני הזוג משתתפים בתהליך אישי של אימון או בסדנאות שבהן הם מתאמנים ומרחיבים את עולם המודעות האישי והחברתי שלהם, למעשה הם מייצרים פריצות דרך משמעותיות ביחסים בניהם. כך מתחזק הביטחון ביעילות הדיאלוג האינטימי המודע כתנאי להגשמה עצמית.
השינוי בין בני הזוג יבוא לידי ביטוי בחייהם מחוץ לזוגיות, ביכולת שלהם להגשים את עצמם, ולבוא לידי ביטוי בכל תחום בחייהם.
השינוי ביכולת הדיאלוגית בין בני הזוג ישפר את היכולת הדיאלוגית שלהם בכלל. כאשר מה שינחה אותם הוא להיות בדיאלוג עם כל אדם, ובעיקר עם מי שנחשב לאויב, שאחרת איך יהפוך לאוהב.
table.MsoNormalTable { font-size: 10pt; font-family: "Times New Roman"; }
לאתר של החוויה הדיאלוגית
לדף הקבוצה של החוויה הדיאלוגית בפייסבוק