בשפת הרחוב, המושג "חולה נפש" הוא ממש קללה. אך המושג הזה הגיע לרחוב מהשפה הרפואית. שם, "חולה נפש" הוא: "אדם שחלה במחלת נפש", ו"מחלת נפש" היא מחלה שיש בה דפוס מסוים של סימני מחלה החוזר על עצמו. עקרונית, היא עלולה לפגוע בכל אדם ובכל גיל. איש אינו מחוסן ואיש לא יוכל לבטח עצמו מפניה, תיאורטית ומעשית, בחברת ביטוח למשל!
אבל "הרחוב" הוא בור ועם הארץ, והוא רדוד, והוא אכזר ולעתים אף צורר ופוגע. הוא לא יהסס להשתלח בפגיע ובחלש ממנו. רק מי שמסוגל לעמוד מולו מתוך תחושה אמיתית של עליונות – יוכל להתמודד ולנצח.
תחושת העליונות שלי לא נובעת מיכולתי לבצע משהו טוב יותר מ"אנשי הרחוב הישראלי", גם לא מהשכלה אקדמאית או מסטאטוס כלכלי כלשהו. לכאורה, עליונותי נובעת אך ורק מהיכרותי עם עצמי, מהיכרותי עם חבריי לסבל, ומידיעתי את ההגדרות הקליניות. האחרונות, אינן שופטות כלל, אלא רק מתארות ומגדירות מצבים אנושיים שתמיד הם רוויי סבל וכואבים.
אך לא רק ההיכרות המעמיקה עם הנושא היא המקנה עליונות כלשהי. גם הידיעה שחבריי ואני לא חטאנו בדבר... שאנו נשפטים לחומרה, השכם והערב, על לא עוול בכפינו... שדוחים אותנו ופוגעים בנו עוד לפני שמכירים אותנו... גם הידיעה הזאת עומדת לצדי ומחזקת את ידיי בבואי ללחום את מלחמת הסטיגמה.
לפעמים, אני לא מרגיש שאני מצליח. לפעמים קורה משהו שמייאש מאוד. למשל, אותו מקרה שאירע לי בבנק השוכן לא רחוק ממקום מגוריי: באותו בוקר הבנק היה ריק לחלוטין. פניתי לאחת הקופאיות בקופה הראשית. לאחר כמה שניות, כבדרך אגב, שמתי לב שבחור גבוה וממושקף עומד אצל הקופאית השנייה. חלפו עוד כעשר שניות והבחור החל לצעוק בקול גדול ואף השליך את הכסף שהיה צריך להפקיד על הקופאית הנדהמת. מיד ראיתי שהוא אינו בקו הבריאות, בלשון המעטה. התחילו להתאסף אנשים מסביב, ואני שאלתי את עצמי על מה הם חושבים...
אלי איש לא שם לב. איש לא ידע שאני "חולה נפש" שאינו תחת התקף פסיכוטי ושכן יודע איך להתנהג בציבור. איש גם לא ידע, שברגע נתון במדינת ישראל, עשרות אלפים מגיבים כמוני ולא כמוהו... כנראה, איש גם לא הבין שהוא יוכל בעתיד להתנהג כמוני אחרי שיקבל טיפול רפואי נאות... ואיש אולי גם לא יידע לעולם שפעם גם אני כמוהו, הייתי במצב נפשי קשה ש"אנשי הרחוב" לא הבינו כלל...
עצם העובדה שאני הייתי ואולי עדיין נמצא, בשני העולמות, נותנים בידיי כוח מוסרי ועליונות אמיתית כאשר אני בא לחברה ודורש ממנה יחס הוגן והזדמנות שווה לכל אדם, כל עוד לא הוכחה אשמתו בבית המשפט.