יש הרבה סיבות להעדיף את הטלוויזיה על פני הקולנוע, במיוחד מאז יציאת הממיר יס מקס טוטל וערוצי הסרטים של הוט. ראשית, מדובר בחדר צפייה פרטי משלך. היום קיימים מכשירי טלוויזיה ברזולוציה גבוהה ובאיכות שידור מעולה. מערכות סאונד ברמה גבוהה אשר מחקות את תחושת הסאונד הקולנועי. אפשר לאכול מה שרוצים, לעצור את ההקרנה, להחזיר אחורה, לבחור את הסרט ואת שעת ההקרנה, והמחיר נמוך יותר. כל אלו בלי לצאת מהבית. מה רע?
יחד עם זאת, עדיין ישנה חוויה קולנועית אשר הטלוויזיה, ולא משנה מה גודלה, אינה מצליחה לחקות. אולי זו דווקא הישיבה עם עוד אנשים באותו מרחב, ההתרגשות מאותן סצינות המופיעות על המסך הענק, או הצחוקים המתגלגלים הסוחפים אותנו, גם אם הפאנצ' לא כל כך הצחיק בהתחלה. אולי הטרחה שביציאה מהבית מחייבת אותנו לומר ש"היה שווה". כמו כן, כמובן שיש לו את יתרון הזמנים – הוא מקדים את ערוצי הסרטים בשבועות ספורים.
במסלולי לימודי הקולנוע לומדים על התפתחות הקולנוע הישראלי מאז ימי קום המדינה, על הז'אנרים השונים והתעמקות בקשר שבין הקולנוע לחברה הישראלית. ככל הנראה הקשר בין הטלוויזיה לקולנוע נותר עדיין מחוץ לתוכנית הלימודים. הדבר מעיד כי לפחות מבחינת תוכן הסרטים אין השפעה רבה של התפתחות ערוצי הסרטים על אופי העלילה, בחירת הנושאים, כמות הסרטים המופקים או טיבם.
נכון להיום מסתמן כי טכנולוגית התלת מימד מושכת חזרה את הצופים לקולנוע, וגם מחירי הכרטיסים עולים בהתאם לרמת הטכנולוגיה והביקוש. נראה כי זוהי המלחמה אותה משיב היום הקולנוע למעצמת ערוצי הסרטים. לא צריך להיות בוגר לימודי שיווק בכדי להבין את העומד מאחורי הסלוגן הזול "לא תאמינו כמה זה נראה אמיתי" (אוואטאר). אם בזה מתהדר הסרט, כנראה העלילה היא לא יצירה מופת ספרותית. היא כנראה גם לא מגרדת את רמת הבינוני. אבל התלת מימד נראה אמיתי. רוצו לאקרנים.
למרות התחדשותו של הקולנוע העולמי בטכנולוגית התלת מימד, נראה כי לא רחוק היום בו נוכל להרכיב את המשקפים האופנתיים גם בסלון ביתנו. לכשיגיע הזמן יצטרך הקולנוע לחשוב על תוכנית חלופית להחזרת הקהל לאולמות.