על פי מחקרים של היסטוריוני אוכל בארה"ב הפרה המוכרת לנו היום היא צאצא של שור הבר האירופאי שנכחד לאחרונה. תהליך הביות שהחל לפני עשרת אלפים שנים הקטין את גודלה של הפרה באופן משמעותי ומגוון הגנים המצומצם יצרו מספר סוגים עם הבדלים מאוד משמעותיים בין הזנים.
כאמור מקורן של הפרות הוא באירופה. פרות שנועדו לייצור חלב הגיעו לארה"ב בתחילת המאה ה18 בעזרת יורדי ים ואילו הפרות לתוצרת בשרים הגיעו עם מלחים מספרד.
באנגליה עד המאה ה- 18 , עבור האיכר הפשוט, הבקר שימש לאספקת חלב בלבד. את מנת הבשר הוא קיבל מבעלי חיים אחרים. עם זאת כאשר הפרה הפכה לנטל כלכלי על האיכר והוא לא היה מסוגל לכלכל אותה במהלך ימי החורף הקרים, המנהג המקומי המקובל היה לשחוט את הפרה ולהפוך אותה לבשר מאכל. בתחילת המאה השמונה עשרה בבריטניה הפכה הפרה למקור בשר עיקרי
החל ממאתיים שנים אחר כך גם ארה"ב הפכה למדינה אוכלת בשר בקר. למרות ההעדפה הברורה של האמריקאים לבשר בקר, מאז הימצאותו של האדם הלבן ביבשת זו ישנם עדויות שהבקר לא היה בהכרח הבשר הזמין. למרות זאת קיימת עדות משנת 1854 כי מהחוף המזרחי ועד למערבי המנה הכי נפוצה באמריקה היא הסטייק. בתחילה, אספקת הבשר הייתה יחסית פשוטה כאשר כל התיישבות הצליחה לספק לעצמה את הבשר לו היא זקוקה בעזרת גידול עצמי, אך עם הזמן כשהאוכלוסייה בחוף המזרחי גדלה והתרחבה במהירות, שטחים פתוחים שייועדו בעבר עבור מרעה לפרות היו חייבים להתפנות לשימושים אחרים ונוצר מחסור בשטחים אשר לא אפשר עוד אספקה מתאימה של בשר לתושבים. מחסור זה לא אפשר לאוכלוסייה לצרוך בשר בכמויות זהות לאלה שנצרכו בעבר, אך בגלל תאוות הבשרים התרחבה תעשיית הבשר מערבה אחר חיפוש שטחי מראה נאותים יותר לגידול בקר לתעשיית הבשר.
סגולותיו של השטח המזרחי עבור גידול בקר התגלו בטעות לקראת סוף מלחמת האזרחים. המסורת האמריקאית מתארת קבוצה של עובדי ממשל שנאלצו לנטוש במדינת וואיומינג את עגלותיהם ואת השוורים שהובילו אותם בגלל סופה עזה שהתחוללה באזור ומנעה מהם להתקדם. שנה מאוחר יותר ששבו אותם עובדים לאזור הם נדהמו לגלות לא רק שהבקר שרד אלא שהוא מפוטם ובריא. התברר שלא מזג האוויר והאקלים קובעים את איכות גידול הבקר אלא כמויות הדשא.
מדינת טקסס לעומת זאת, לא רק שנהנתה ממרעי דשא אין סופיים, אלא התמלאה בעדרי פרות שהגיעו בעזרת ספנים ספרדים שהפכו לחיות פרא והמתינו לבני האדם.למרות שעדרים אלה נחשבו לעדינים הם ניצודו בזהירות רבה והפכו עם הזמן לזן המזוהה עם מדינת טקסס.
זן זה נחשב לזן נחות יותר של בקר. הזן המקורי שהגיע מספרד הגיע מאזור יבש וכך גם נשארו צאצאיהם שנאלצו לחיות במדינה שידועה באקלים החם והשמש הקופחת עם כמות מינימאלית של מים.
בעשור השביעי של המאה ה-19 בעלי חוות טקסניות נאלצו לשנע את הבקר שברשותם מאות קילומטרים ברגל כדי לרעות ולאחר מכן מאות קילומטרים נוספים על מסילות הברזל למדינות כמו שיקגו וקנזס שם פעלו במרץ מפעליי תעשיית הבשר. מאוחר יותר, כאשר הביזונים נעלמו ויחד איתם האינדיאנים הילידים שהיו תלויים באותם ביזונים, נפתחו שדות מרעה אינסופיים שהתאימו לבקר. תעשיית הבשרים התרחבה כאשר החוואים נתנו לבקר לרעות בשטחים הפתוחים עד כדי כך שבין השנים 1860 עד 1880, כמות העדרים גדלה פי שישה עשר.