פרסום המאמר באתרך

בחזרה למאמר

כותרת המאמר:


תקציר המאמר:
הרה"ק רבי נחמן מברסלב אומר: דומה היצר לאדם ההולך וכף ידו קמוצה: משלה הוא אנשים להאמין שאכן משהו בידו, אך יפתח ידו - ויוכחו לדעת שמאומה אין בה.

מילות מפתח:


קישור ישיר למאמר:


גירסת HTML:
<html> <head> <title>אמרי שפר כ"ט אדר א' ה'תשע"ו</title> <meta name="description" content="הרה"ק רבי נחמן מברסלב אומר: דומה היצר לאדם ההולך וכף ידו קמוצה: משלה הוא אנשים להאמין שאכן משהו בידו, אך יפתח ידו - ויוכחו לדעת שמאומה אין בה."> <meta name="keywords" content="הנאה,חשבונות,שוטים,מזרז,שבוים,קמוצה,צדיקים גמורים"> <meta name="expires" CONTENT="never"> <meta name="language" CONTENT="hebrew"> <meta name="distribution" CONTENT="Global"> <meta name="robots" content="index, follow"> <meta http-equiv="Content-Type" content="text/html; charset=windows-1255"> </title> <body dir="rtl"> <h1>אמרי שפר כ"ט אדר א' ה'תשע"ו</h1><br/> <br/><strong>נכתב על ידי:<a title="אמרי שפר כ"ט אדר א' ה'תשע"ו" href="http://www.academics.co.il/Authors/Author1710.aspx">דוד דרומר</a></strong><br/> <br/><p>הרה"ק רבי נחמן מברסלב אומר: דומה היצר לאדם ההולך וכף ידו קמוצה: משלה הוא אנשים להאמין שאכן משהו בידו, אך יפתח ידו - ויוכחו לדעת שמאומה אין בה.</p> <p> הרה"ק רבי משה חיים מסדילקוב אומר: יש לך שוטים אשר היצר חטפם לשקו, מתהלכים הם שבויים בידיו ומאמינים שאין כמותם צדיקים גמורים, מתהלכים הם לבושים שק שבו עטפם היצר.</p> <p> הרה"ק רבי מרדכי מצ'רנוביל אומר: יצר הרע נותן הכל תכף ובמזומן, מה שאין כן היצר הטוב, שכל ענינו בהקפה, על דרך "היום לעשותם - ומחר לקבל שכרם" )ערובין כ"ב,ע"א). לכן נמשכים הכל אחר היצר הרע הנותן הנאה מזומנת.</p> <p>הרה"ק רבי ישראל מסלנט אומר: דרכו של היצר הרע למנוע הדבר הטוב מלעשותו, וכשאינו עולה בידו - הריהו מזרזו בכמה חשבונות, קודם רוצה לבטל את הדבר, ובשניה רוצה לבטל את הלישמה של הדבר.</p> <p>ימי חמישי של אמא (מאת אביבה ורנר) </p> <p> ברוך ה', החיים שלנו מלאים בדברים טובים. אולם עם ארבעה ילדים קטנים, הרגשתי לפעמים כמו פועלת בפס יצור, ולא כמו אמא. הייתי מגלגלת את הילדים שלי מהתלבשות, ללימודים, לשיעורים, למקלחות ולשינה, כמעט בלי ליצור איתם קשר, בגלל התוכניות הצפופות והמגוונות שלנו. ואז, הודות למנה בריאה של חוסר שינה, נתקלתי ברעיון שעזר לשנות את הכל.</p> <p> הרשו לי להסביר. בן ה-3 שלי, מאיר, שיחק בהנאה בלגו ופתאום נתקף באימה משתקת. הוא זרק את לבני הלגו ורץ אלי בצעקות, "אמא, אמא!" הוא תפס את החצאית שלי כל כך חזק, שפרקי אצבעותיו הקטנות הלבינו. "מה קרה, מאיר? ממה נבהלת?" שאלתי בקול הכי רגוע שהצלחתי לגייס. "זה מסתובב".</p> <p> ידעתי שזה מה שהוא יגיד. זה מה שהוא אומר תמיד בשנה האחרונה, כשהתקפות הסחרחורת שלו הפכו יותר תדירות ויותר מתמיהות. הבטתי בעיניו של מאיר כמו שהורה לי הרופא. הקשבתי לנשימה שלו ומיששתי את הדופק. בדקתי את זה ואת זה. אולם לא, זה לא נראה כמו התקף אפילפטי, מיגרנה או אפילו קינסתזיה. מה מטריד אותו? בחוסר אונים, החזקתי את הילד המתוק שלי בין ידיי הבטוחות לדקה או שתיים, עד שהסחרחורת חלפה. התפללתי בשקט שהילד הקטן שלי ישתחרר מהאימה הבלתי מוסברת הזאת. ואז הוא דחה את ידיי, גלש מברכי, וחזר בשמחה למשחקו.</p> <p> בשנה האחרונה, האפיזודות האלה הפכו אצלנו לתופעה רגילה. מאיר היה נתקף בסחרחורת פתאומית ומשתקת, שהוא תמיד תיאר כ"מסתובב". החדר הסתובב, המכונית הסתובבה או המיטה שלו הסתובבה. בהתחלה ההתקפים האלה היו מגיעים אחת לחודש, אולם ככל שהם נהיו יותר תכופים, כך הלכו ותכפו הביקורים אצל רופא הילדים, ולבסוף אצל הנוירולוג, בחיפוש אחר תשובות. מאיר התעקש עכשיו לישון על הרצפה מתוך פחד שהמיטה שלו "תסתובב" באמצע הלילה.</p> <p> הבדיקות הראשוניות חזרו ברוך השם תקינות. זאת לא הייתה מחלה נוראית, אולם זאת גם לא הייתה דלקת אוזניים פשוטה או בעיה כלשהי בלחץ הדם.</p> <p> הנוירולוג הפנה את מאיר לבדיקת EEG בשינה, כדי לשלול אפילפסיה או מיגרנות. הותר לו לישון לא יותר מארבע שעות בלילה שלפני הבדיקה. בתרגום פשוט: הייתי צריכה להחזיק ילד בן שלוש (ואת עצמי), ערה, לפחות עד 3 לפנות בוקר - 8 שעות אחרי זמן השינה הרגיל שלו! הבדיקה נקבעה ליום ששי בבוקר, כך שיום חמישי היה הלילה הכמעט לגמרי לבן שלנו. יום חמישי בלילה, הוא גם הזמן שבו אני מבשלת לשבת. בדרך כלל לא שיתפתי את הילדים שלי בבישולים, משום שזה האט את הקצב. היה לי זמן מוגבל להכנות, והייתי זקוקה ליעילות מרבית במטבח. אולם באותו לילה השתרעו לפנינו שעות ארוכות, כך שיכולתי "להרשות לעצמי" לשתף את מאיר בכל המשימות הקטנות ששמרתי לזמן בו ילדיי ישנים, כמו בישול, ניקיון וכביסה.</p> <p> במשך השעות הראשונות בישלנו. נתתי לו לבזוק את התבלינים על העוף, וליצור מהבצק נחשים כדי לקלוע מהם חלות. מאיר קילף את הירקות למרק, ערבב את התערובת לקוגל התפוחים, ויצר כדורי בצק לעוגיות השוקולד צ'יפס. הרשיתי לו אפילו ללקק את הקערות אחר כך (שזו הנאה שבדרך כלל אני לא מרשה לו). אחד אחד הלכו למיטותיהם אחיו הגדולים, ולבסוף גם אבא שלו, ומאיר עדיין נשאר ער לצידי, חוגג את החדשות שהלילה לא הולכים לישון. אחרי שהשבת הייתה מוכנה, עברנו למטלות אחרות. קיפלנו מטענים חדשים של כביסה והדחנו יחד כלים. ארזנו עבור שאר הילדים את ארוחות העשר, והכנו את התלבושת האחידה שלהם למחר. נתתי לבחור הצעיר שלי אפילו להעביר ניגוב רשלני על רצפת הסלון. באמצע כל העבודה הלא נעימה הזאת, משהו השתנה. איפשהו בין חצות ל-3 לפנות בוקר, באמצע קיפול הכביסה המשותף, מאיר חפן את פניי בכפותיו השמנמנות ונתן לי נשיקה רטובה על הלחי. "אני אוהב אותך", הוא אמר. "את האמא הכי טובה בכל העולם". הוא אמר את זה שוב ושוב בימים הבאים. "אמא, אני אוהב אותך", "אמא, את מרשה לי לתת לך עוד נשיקה?" הוא אמר את זה שוב חצי שעה אחר כך, כשהדחנו את הכלים, ושוב כשהכנו את ארוחות העשר. הוא חזר על זה שוב ושוב במשך הימים הבאים, ונשמע כמו תקליט שבור. "אמא, אני אוהב אותך", "את האמא כי טובה", "אמא, את מרשה לי לתת לך עוד נשיקה?" נהניתי לשמוע את זה, כמובן, וידעתי בדיוק מאיפה זה מגיע - מתוך זמן האיכות שבילינו יחד באותו לילה ארוך; מתוך זה שהייתה לו אימא לעצמו בלבד; מהרגשות הטובים שבאו מהעזרה שהגיש לי; מתחושת ההישג שהייתה לו, כשהוא הגיש את המרק והקוגל, שהוא בעצמו הכין.</p> <p> כך נולדה מסורת משפחתית חדשה. אני קוראת לזה "ימי חמישי של אמא". בכל יום חמישי בלילה, אחד מילדיי זוכה להישאר ער שעה (או אפילו שעתיים, לפעמים), אחרי שעת השינה שלו. בזמן הזה אני רק שלו, ואנחנו מבשלים יחד לשבת, מטפלים בכביסות ומנקים את הבית. אני מנצלת את הזמן של אחד על אחד כדי לשוחח עם הילדים על בית הספר, חברויות וחייהם בכלל. אנחנו יוצרים קשר על קליפות ירקות. זאת גם הזדמנות נפלאה ללמד את ילדיי איך לבצע מטלות, כמו הדחת כלים וקיפול כביסה, משום שהם בעצם מצפים לזכות של יום חמישי של אמא, ואין אף אחד לידם כדי לעורר את המודעות העצמית שלהם לרמת הדיוק של עבודתם.</p> <p> מאז שהתחלנו עם המסורת הזאת, הצמדנו טבלה ליד לוח השנה, ובכל פעם אנחנו עוקבים תורו של מי להיות עם אמא ביום חמישי באותו שבוע, ואני מוצאת את ילדיי סופרים לאחור את הימים עד שמגיע תורם לעזור לאמא עם העבודות. הם מצפים לביצוע מטלות!</p> <p> אה, ולמקרה ששאלתם את עצמכם מה יצא מה-EEG שהתוצאות היו תקינות. ואני של מאיר - אני שמחה לדווח אפילו שמחה יותר לדווח, שהתקפות הסחרחורת של מאיר נעלמו לחלוטין באופן פתאומי. אני מניחה שאולי הן היו הדרך שלו לקבל תשומת לב מלאה מהאמא שלו (שעכשיו הוא מקבל, הודות לימי חמישי של אמא), או שהם היו הדרך של א-לוקים ללמד אותי על חשיבותו של זמן מיוחד עם הילדים שלי. בכל אופן, עכשיו אני מקדישה להם תשומת לב ראויה, כמו שאמא צריכה להשקיע בילדים שלה,</p> <p>חוויית השבוע שלי</p> <p><a href="http://h-y.xwx.co.il/">http://h-y.xwx.co.il/</a></p> <br/><br/> <strong><u>פרטים אודות כותב המאמר</u></strong> <br/> <br/><a href="http://www.academics.co.il">מקור המאמר: אקדמיקס - ספריית המאמרים של ישראל</a>

גירסת טקסט:
אמרי שפר כ"ט אדר א' ה'תשע"ו הרה"ק רבי נחמן מברסלב אומר: דומה היצר לאדם ההולך וכף ידו קמוצה: משלה הוא אנשים להאמין שאכן משהו בידו, אך יפתח ידו - ויוכחו לדעת שמאומה אין בה. הרה"ק רבי משה חיים מסדילקוב אומר: יש לך שוטים אשר היצר חטפם לשקו, מתהלכים הם שבויים בידיו ומאמינים שאין כמותם צדיקים גמורים, מתהלכים הם לבושים שק שבו עטפם היצר. הרה"ק רבי מרדכי מצ'רנוביל אומר: יצר הרע נותן הכל תכף ובמזומן, מה שאין כן היצר הטוב, שכל ענינו בהקפה, על דרך "היום לעשותם - ומחר לקבל שכרם" )ערובין כ"ב,ע"א). לכן נמשכים הכל אחר היצר הרע הנותן הנאה מזומנת. הרה"ק רבי ישראל מסלנט אומר: דרכו של היצר הרע למנוע הדבר הטוב מלעשותו, וכשאינו עולה בידו - הריהו מזרזו בכמה חשבונות, קודם רוצה לבטל את הדבר, ובשניה רוצה לבטל את הלישמה של הדבר. ימי חמישי של אמא (מאת אביבה ורנר) ברוך ה', החיים שלנו מלאים בדברים טובים. אולם עם ארבעה ילדים קטנים, הרגשתי לפעמים כמו פועלת בפס יצור, ולא כמו אמא. הייתי מגלגלת את הילדים שלי מהתלבשות, ללימודים, לשיעורים, למקלחות ולשינה, כמעט בלי ליצור איתם קשר, בגלל התוכניות הצפופות והמגוונות שלנו. ואז, הודות למנה בריאה של חוסר שינה, נתקלתי ברעיון שעזר לשנות את הכל. הרשו לי להסביר. בן ה-3 שלי, מאיר, שיחק בהנאה בלגו ופתאום נתקף באימה משתקת. הוא זרק את לבני הלגו ורץ אלי בצעקות, "אמא, אמא!" הוא תפס את החצאית שלי כל כך חזק, שפרקי אצבעותיו הקטנות הלבינו. "מה קרה, מאיר? ממה נבהלת?" שאלתי בקול הכי רגוע שהצלחתי לגייס. "זה מסתובב". ידעתי שזה מה שהוא יגיד. זה מה שהוא אומר תמיד בשנה האחרונה, כשהתקפות הסחרחורת שלו הפכו יותר תדירות ויותר מתמיהות. הבטתי בעיניו של מאיר כמו שהורה לי הרופא. הקשבתי לנשימה שלו ומיששתי את הדופק. בדקתי את זה ואת זה. אולם לא, זה לא נראה כמו התקף אפילפטי, מיגרנה או אפילו קינסתזיה. מה מטריד אותו? בחוסר אונים, החזקתי את הילד המתוק שלי בין ידיי הבטוחות לדקה או שתיים, עד שהסחרחורת חלפה. התפללתי בשקט שהילד הקטן שלי ישתחרר מהאימה הבלתי מוסברת הזאת. ואז הוא דחה את ידיי, גלש מברכי, וחזר בשמחה למשחקו. בשנה האחרונה, האפיזודות האלה הפכו אצלנו לתופעה רגילה. מאיר היה נתקף בסחרחורת פתאומית ומשתקת, שהוא תמיד תיאר כ"מסתובב". החדר הסתובב, המכונית הסתובבה או המיטה שלו הסתובבה. בהתחלה ההתקפים האלה היו מגיעים אחת לחודש, אולם ככל שהם נהיו יותר תכופים, כך הלכו ותכפו הביקורים אצל רופא הילדים, ולבסוף אצל הנוירולוג, בחיפוש אחר תשובות. מאיר התעקש עכשיו לישון על הרצפה מתוך פחד שהמיטה שלו "תסתובב" באמצע הלילה. הבדיקות הראשוניות חזרו ברוך השם תקינות. זאת לא הייתה מחלה נוראית, אולם זאת גם לא הייתה דלקת אוזניים פשוטה או בעיה כלשהי בלחץ הדם. הנוירולוג הפנה את מאיר לבדיקת EEG בשינה, כדי לשלול אפילפסיה או מיגרנות. הותר לו לישון לא יותר מארבע שעות בלילה שלפני הבדיקה. בתרגום פשוט: הייתי צריכה להחזיק ילד בן שלוש (ואת עצמי), ערה, לפחות עד 3 לפנות בוקר - 8 שעות אחרי זמן השינה הרגיל שלו! הבדיקה נקבעה ליום ששי בבוקר, כך שיום חמישי היה הלילה הכמעט לגמרי לבן שלנו. יום חמישי בלילה, הוא גם הזמן שבו אני מבשלת לשבת. בדרך כלל לא שיתפתי את הילדים שלי בבישולים, משום שזה האט את הקצב. היה לי זמן מוגבל להכנות, והייתי זקוקה ליעילות מרבית במטבח. אולם באותו לילה השתרעו לפנינו שעות ארוכות, כך שיכולתי "להרשות לעצמי" לשתף את מאיר בכל המשימות הקטנות ששמרתי לזמן בו ילדיי ישנים, כמו בישול, ניקיון וכביסה. במשך השעות הראשונות בישלנו. נתתי לו לבזוק את התבלינים על העוף, וליצור מהבצק נחשים כדי לקלוע מהם חלות. מאיר קילף את הירקות למרק, ערבב את התערובת לקוגל התפוחים, ויצר כדורי בצק לעוגיות השוקולד צ'יפס. הרשיתי לו אפילו ללקק את הקערות אחר כך (שזו הנאה שבדרך כלל אני לא מרשה לו). אחד אחד הלכו למיטותיהם אחיו הגדולים, ולבסוף גם אבא שלו, ומאיר עדיין נשאר ער לצידי, חוגג את החדשות שהלילה לא הולכים לישון. אחרי שהשבת הייתה מוכנה, עברנו למטלות אחרות. קיפלנו מטענים חדשים של כביסה והדחנו יחד כלים. ארזנו עבור שאר הילדים את ארוחות העשר, והכנו את התלבושת האחידה שלהם למחר. נתתי לבחור הצעיר שלי אפילו להעביר ניגוב רשלני על רצפת הסלון. באמצע כל העבודה הלא נעימה הזאת, משהו השתנה. איפשהו בין חצות ל-3 לפנות בוקר, באמצע קיפול הכביסה המשותף, מאיר חפן את פניי בכפותיו השמנמנות ונתן לי נשיקה רטובה על הלחי. "אני אוהב אותך", הוא אמר. "את האמא הכי טובה בכל העולם". הוא אמר את זה שוב ושוב בימים הבאים. "אמא, אני אוהב אותך", "אמא, את מרשה לי לתת לך עוד נשיקה?" הוא אמר את זה שוב חצי שעה אחר כך, כשהדחנו את הכלים, ושוב כשהכנו את ארוחות העשר. הוא חזר על זה שוב ושוב במשך הימים הבאים, ונשמע כמו תקליט שבור. "אמא, אני אוהב אותך", "את האמא כי טובה", "אמא, את מרשה לי לתת לך עוד נשיקה?" נהניתי לשמוע את זה, כמובן, וידעתי בדיוק מאיפה זה מגיע - מתוך זמן האיכות שבילינו יחד באותו לילה ארוך; מתוך זה שהייתה לו אימא לעצמו בלבד; מהרגשות הטובים שבאו מהעזרה שהגיש לי; מתחושת ההישג שהייתה לו, כשהוא הגיש את המרק והקוגל, שהוא בעצמו הכין. כך נולדה מסורת משפחתית חדשה. אני קוראת לזה "ימי חמישי של אמא". בכל יום חמישי בלילה, אחד מילדיי זוכה להישאר ער שעה (או אפילו שעתיים, לפעמים), אחרי שעת השינה שלו. בזמן הזה אני רק שלו, ואנחנו מבשלים יחד לשבת, מטפלים בכביסות ומנקים את הבית. אני מנצלת את הזמן של אחד על אחד כדי לשוחח עם הילדים על בית הספר, חברויות וחייהם בכלל. אנחנו יוצרים קשר על קליפות ירקות. זאת גם הזדמנות נפלאה ללמד את ילדיי איך לבצע מטלות, כמו הדחת כלים וקיפול כביסה, משום שהם בעצם מצפים לזכות של יום חמישי של אמא, ואין אף אחד לידם כדי לעורר את המודעות העצמית שלהם לרמת הדיוק של עבודתם. מאז שהתחלנו עם המסורת הזאת, הצמדנו טבלה ליד לוח השנה, ובכל פעם אנחנו עוקבים תורו של מי להיות עם אמא ביום חמישי באותו שבוע, ואני מוצאת את ילדיי סופרים לאחור את הימים עד שמגיע תורם לעזור לאמא עם העבודות. הם מצפים לביצוע מטלות! אה, ולמקרה ששאלתם את עצמכם מה יצא מה-EEG שהתוצאות היו תקינות. ואני של מאיר - אני שמחה לדווח אפילו שמחה יותר לדווח, שהתקפות הסחרחורת של מאיר נעלמו לחלוטין באופן פתאומי. אני מניחה שאולי הן היו הדרך שלו לקבל תשומת לב מלאה מהאמא שלו (שעכשיו הוא מקבל, הודות לימי חמישי של אמא), או שהם היו הדרך של א-לוקים ללמד אותי על חשיבותו של זמן מיוחד עם הילדים שלי. בכל אופן, עכשיו אני מקדישה להם תשומת לב ראויה, כמו שאמא צריכה להשקיע בילדים שלה, חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/ נכתב על ידי מקור המאמר:אקדמיקס - ספריית המאמרים של ישראל http://www.academics.co.il

כל הזכויות שמורות © 2008 ACADEMICS
השימוש באתר בכפוף ל תנאי השימוש ומדיניות הפרטיות. התכנים באתר מופצים תחת רשיון קראייטיב קומונס - ייחוס-איסור יצירות נגזרות 3.0 Unported