פרסום המאמר באתרך

בחזרה למאמר

כותרת המאמר:


תקציר המאמר:
" כשאדם חש שאפסה תקווה, בבחינת 'מאַיִן יבוא עזרי', עליו לזכור שמיד אחר-כך נאמר: 'עזרי מעם ה', עושה שמים וארץ'" (הרבי מהר"ש מליובאוויטש(

מילות מפתח:


קישור ישיר למאמר:


גירסת HTML:
<html> <head> <title>אמרי שפר כ"ז ניסן ה'תשע"ה</title> <meta name="description" content="" כשאדם חש שאפסה תקווה, בבחינת 'מאַיִן יבוא עזרי', עליו לזכור שמיד אחר-כך נאמר: 'עזרי מעם ה', עושה שמים וארץ'" (הרבי מהר"ש מליובאוויטש("> <meta name="keywords" content="דגלים,אמרי שפר,חכמה לנשמה,הווידוי,ישתבח שמו,אפסה התקווה,מאין יבא עזרי,מזון לגוף"> <meta name="expires" CONTENT="never"> <meta name="language" CONTENT="hebrew"> <meta name="distribution" CONTENT="Global"> <meta name="robots" content="index, follow"> <meta http-equiv="Content-Type" content="text/html; charset=windows-1255"> </title> <body dir="rtl"> <h1>אמרי שפר כ"ז ניסן ה'תשע"ה</h1><br/> <br/><strong>נכתב על ידי:<a title="אמרי שפר כ"ז ניסן ה'תשע"ה" href="http://www.academics.co.il/Authors/Author1710.aspx">דוד דרומר</a></strong><br/> <br/><p>החכמה לנשמה, היא כמו מזון לגוף.) ע"פ האבן עזרא(</p> <p>ישתבח שמו של האדון שברא את בריותיו דגלים דגלים (כמו שנאמר "אִּיש עַל-דִּגְלוֹּ בְאֹּתֹּת לְבֵּית אֲבֹּתָּם" הסבירו החכמים שדגל משמעותו "תפקיד". שאין שני אנשים בעולם שיש להם אותו תפקיד. כמו שמדים מסמלים כל אחד במשרתו ודרגתו ומקום עבודתו או אמונתו וכמו הדגל לכל מדינה ולכל עיר וכל מחלקה וכיתה, את דגלו המיוחד, כך: "דִּגְלוֹּ בְאֹּתֹּת לְבֵּית אֲבֹּתָּם" ממש בזהות מוחלטת! שאם יש זהות מוחלטת, לא יתכן ששניים ימלאו את אותה משבצת. ה' ירחם שאחד מהם נשאר, והשני עובר ל'מקומו הקבוע' כלומר לעולם שכולו טוב.(בע"ה שיבוא משיח צדקנו ונחיה לעד, ובינתיים רק אחרי מאה ועשרים).</p> <p>ישתבח שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה. שנשקף לאדם כאילו מביט אליו במראה. שבכל דרך שינהג האדם, באותה דרך ינהג ה' עמו, אם בטוב, טוב תבואנו, ואם לא, ר"ל,...בכל זווית שיפנה האדם באותה זווית, יראה לו פנים.</p> <p>" כשאדם חש שאפסה תקווה, בבחינת 'מאַיִן יבוא עזרי', עליו לזכור שמיד אחר-כך נאמר: 'עזרי מעם ה', עושה שמים וארץ'" (הרבי מהר"ש מליובאוויטש(</p> <p><strong><em>הווידוי של הרב</em></strong><strong><em> </em></strong>(שיחת השבוע גליון<strong>76 </strong> 14)</p> <p>השיחה הקשה שהתנהלה בינו ובין אשתו עדיין הדהדה בראשו. שוב תינתה האישה באוזניו את מצבם הכלכלי הקשה והביעה את דאגתה לעתידם. "אליהו הנביא יושיע אותנו", ניסה לעודד אותה, ואולי את עצמו, ויצא מן הבית.</p> <p>התהלך לו יוסל ברחובות העיר לפיניק שבצ'כיה, מניח לרגליו לשאתו לאן שיחפצו, ופתאום שמע מאחוריו את שקשוק גלגליה של מרכבה מהירה. הוא זז הצידה, ואז הבחין שזו מרכבת הדואר. ביעף חלפה המרכבה על פניו, אך באותו רגע עפו מן המרכבה שני מכתבים ונפלו לרגליו. גחן יוסל, הרים את המכתבים ועיניו נפערו בתדהמה. על אחת המעטפות נכתב כי יש בה שלושים אלף מרקים! בידיים רועדות הטמין את המכתב הזה בחיקו, והחל לדלוק אחרי המרכבה כשהוא צועק: "עצור! נפל לך מכתב!". הוא השיב לרכב את המכתב השני, ואילו המעטפה השמנה נחה עמוק בכיס מעילו.</p> <p>בצעדים מתרוננים שב לביתו. "אליהו הנביא הושיע אותנו!", קרא באוזני אשתו הנדהמת, והניח לפניה את המעטפה. במילים קצרות סיפר לה את שהתרחש. אך זו לא הייתה שותפה כלל לשמחתו. "מה עשית?!", קראה בחרדה. "הכסף אינו שייך לנו!" "מה את דואגת", ביטל יוסל בזחיחות את פחדיה של אשתו, "הנמען ודאי יפוצה בידי הדואר ולא יינזק".</p> <p>הדברים לא התקבלו על דעתה של האישה. "זה משחק באש", הזהירה את בעלה. "בעוד זמן קצר יגלו אנשי הדואר כי המעטפה היקרה נעדרת, ובוודאי יבואו לחפשה אצלנו. לאן נוליך את החרפה כשיתברר כי גנבנו כסף שאינו שלנו". אולם תאוות הממון בערה בליבו של יוסל ולא הניחה לקול ההיגיון לקררה. יוסל טמן את הכסף במקום סתר, ובליבו כבר החלו להתרקם תכניות וחלומות.</p> <p>הנקישות בדלת החזירו אותו במהרה לקרקע המציאות. איש הדואר עמד בפתח, מלוּוה בשוטר. התעורר חשד, אמרו ליוסל, שמעטפת הכסף שאבדה נמצאת ברשותך. הם עשו חיפוש מהיר, אולם לשמחתו של יוסל לא מצאו דבר. איש הדואר נטה לוותר, אולם אז הרצינו פניו של השוטר. "חוששני", סינן, "ששניכם, היהודי ואיש הדואר, עשיתם יד אחת". יוסל נלקח למעצר.</p> <p>הימים חלפו. יוסל נמק בבית הכלא, הכסף לא נמצא, ושום פתרון לא נראה באופק. אשתו, המתייסרת בתוכה, החליטה לעשות מעשה. יום אחד הוציאה את הכסף ממקום המסתור, והחישה את צעדיה לביתו של רב העיר, הגאון רבי ברוך פרנקל-תאומים. מבעד לחלון הציצה אל הבית, השליכה את הצרור פנימה והסתלקה מן המקום. למשמע קול הנפילה נשא רבי ברוך את עיניו והבחין במעטפה שנחתה על הרצפה. הוא בחן את הכתוב על גבה, ואז נחרש מצחו קמטים. שלושים אלף מרקים... זו המעטפה המבוקשת, שבעטייה יושב יוסל במעצר. משהו כאן לא כשר, הבין הרב.</p> <p>הוא שקע בהרהורים. אם ישיב את המעטפה - ייפול החשד עליו ועל הקהילה כולה. הרב יצא מן הבית כדי לשקול בדבר באוויר הפתוח. זמן מה צעד לבדו, חוכך בדעתו כיצד לנהוג, ופתאום שמע קול קורא בשמו. זה היה כומר העיר, שבירכו לשלום. באותו רגע צץ רעיון במוחו של הרב. "אמור לי", פנה אל הכומר, "האם מחוייב אתה לסודיות כלפי מאמיניך שבאים להתוודות לפניך?". "ודאי!", השיב הכומר, "אסור לי לגלות לאיש את סודותיהם". "והאם גם מי שאינם בני דתך יכולים להתוודות לפניך?", הוסיף הרב ושאל. הכומר אישר. "אם כן", המשיך רבי ברוך, "חפץ אני להתוודות לפניך". הכומר לא ידע את נפשו מתדהמה. "הרב, האם אתה... מתלוצץ?". "אני מדבר ברצינות גמורה", השיב רבי ברוך.</p> <p>בתוך זמן קצר ישבו השניים בביתו של הכומר, ורבי ברוך גולל לפניו את סיפורה של המעטפה. "מבקשך אני", אמר לכומר, "שתשיב אתה את המעטפה, ותאמר לפקידי הדואר כי היא ניתנה לך מאת מתוודה, שזהותו חייבת להישמר חסויה". הכומר הסכים. למחרת עבר קול בעיר: מעטפת הכסף הוחזרה! יוסל שוחרר מהכלא ומיהר אל ביתו. שם שמע מפי אשתו את אשר עשתה. "עליך ללכת לרבנו, להודות לו", אמרה לו.</p> <p>רבי ברוך קיבל את יוסל במאור פנים ובירכו ב"ברוך מתיר אסורים". יוסל השפיל את עיניו. "לא, רבי", נקוו דמעות בעיניו, "אינני חף מפשע, אלא אשם בכול. המעטפה הייתה ברשותי. חטאתי ופשעתי". והוא גולל לפני הרב את כל הנעשֶה. לפתע נשמעה דפיקה בדלת. הכומר עמד בפתח. הוא בא להעניק לרבי ברוך את חמש-מאות הזהובים שהובטחו כפרס למשיב האבֵדה. "הכסף אינו מגיע לי", אמר הכומר, "שכן אתה הוא שהחזרת את הכסף". גם רבי ברוך סירב לקבל את הפרס, וטען שהכומר הוא שהשיב את הכסף ליעדו.</p> <p>בסופו של דבר נפל רעיון במוחו. "הנה", הצביע על יוסל, "זה האיש שישב בכלא בגלל המעטפה הזאת, והוא עני מרוד. הבה נעניק לו את הפרס"... הכומר הסכים מיד. יוסל הנבוך הביט כלא מאמין בחמש-מאות הזהובים, ופיו לא חדל מלברך את הרב על החסד הכפול שגמל עמו.</p> <p>חוויית השבוע שלי</p> <p><a href="http://h-y.xwx.co.il/">http://h-y.xwx.co.il/</a></p> <p align="center"> </p> <br/><br/> <strong><u>פרטים אודות כותב המאמר</u></strong> <br/> <br/><a href="http://www.academics.co.il">מקור המאמר: אקדמיקס - ספריית המאמרים של ישראל</a>

גירסת טקסט:
אמרי שפר כ"ז ניסן ה'תשע"ה החכמה לנשמה, היא כמו מזון לגוף.) ע"פ האבן עזרא( ישתבח שמו של האדון שברא את בריותיו דגלים דגלים (כמו שנאמר "אִּיש עַל-דִּגְלוֹּ בְאֹּתֹּת לְבֵּית אֲבֹּתָּם" הסבירו החכמים שדגל משמעותו "תפקיד". שאין שני אנשים בעולם שיש להם אותו תפקיד. כמו שמדים מסמלים כל אחד במשרתו ודרגתו ומקום עבודתו או אמונתו וכמו הדגל לכל מדינה ולכל עיר וכל מחלקה וכיתה, את דגלו המיוחד, כך: "דִּגְלוֹּ בְאֹּתֹּת לְבֵּית אֲבֹּתָּם" ממש בזהות מוחלטת! שאם יש זהות מוחלטת, לא יתכן ששניים ימלאו את אותה משבצת. ה' ירחם שאחד מהם נשאר, והשני עובר ל'מקומו הקבוע' כלומר לעולם שכולו טוב.(בע"ה שיבוא משיח צדקנו ונחיה לעד, ובינתיים רק אחרי מאה ועשרים). ישתבח שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה. שנשקף לאדם כאילו מביט אליו במראה. שבכל דרך שינהג האדם, באותה דרך ינהג ה' עמו, אם בטוב, טוב תבואנו, ואם לא, ר"ל,...בכל זווית שיפנה האדם באותה זווית, יראה לו פנים. " כשאדם חש שאפסה תקווה, בבחינת 'מאַיִן יבוא עזרי', עליו לזכור שמיד אחר-כך נאמר: 'עזרי מעם ה', עושה שמים וארץ'" (הרבי מהר"ש מליובאוויטש( הווידוי של הרב (שיחת השבוע גליון76 14) השיחה הקשה שהתנהלה בינו ובין אשתו עדיין הדהדה בראשו. שוב תינתה האישה באוזניו את מצבם הכלכלי הקשה והביעה את דאגתה לעתידם. "אליהו הנביא יושיע אותנו", ניסה לעודד אותה, ואולי את עצמו, ויצא מן הבית. התהלך לו יוסל ברחובות העיר לפיניק שבצ'כיה, מניח לרגליו לשאתו לאן שיחפצו, ופתאום שמע מאחוריו את שקשוק גלגליה של מרכבה מהירה. הוא זז הצידה, ואז הבחין שזו מרכבת הדואר. ביעף חלפה המרכבה על פניו, אך באותו רגע עפו מן המרכבה שני מכתבים ונפלו לרגליו. גחן יוסל, הרים את המכתבים ועיניו נפערו בתדהמה. על אחת המעטפות נכתב כי יש בה שלושים אלף מרקים! בידיים רועדות הטמין את המכתב הזה בחיקו, והחל לדלוק אחרי המרכבה כשהוא צועק: "עצור! נפל לך מכתב!". הוא השיב לרכב את המכתב השני, ואילו המעטפה השמנה נחה עמוק בכיס מעילו. בצעדים מתרוננים שב לביתו. "אליהו הנביא הושיע אותנו!", קרא באוזני אשתו הנדהמת, והניח לפניה את המעטפה. במילים קצרות סיפר לה את שהתרחש. אך זו לא הייתה שותפה כלל לשמחתו. "מה עשית?!", קראה בחרדה. "הכסף אינו שייך לנו!" "מה את דואגת", ביטל יוסל בזחיחות את פחדיה של אשתו, "הנמען ודאי יפוצה בידי הדואר ולא יינזק". הדברים לא התקבלו על דעתה של האישה. "זה משחק באש", הזהירה את בעלה. "בעוד זמן קצר יגלו אנשי הדואר כי המעטפה היקרה נעדרת, ובוודאי יבואו לחפשה אצלנו. לאן נוליך את החרפה כשיתברר כי גנבנו כסף שאינו שלנו". אולם תאוות הממון בערה בליבו של יוסל ולא הניחה לקול ההיגיון לקררה. יוסל טמן את הכסף במקום סתר, ובליבו כבר החלו להתרקם תכניות וחלומות. הנקישות בדלת החזירו אותו במהרה לקרקע המציאות. איש הדואר עמד בפתח, מלוּוה בשוטר. התעורר חשד, אמרו ליוסל, שמעטפת הכסף שאבדה נמצאת ברשותך. הם עשו חיפוש מהיר, אולם לשמחתו של יוסל לא מצאו דבר. איש הדואר נטה לוותר, אולם אז הרצינו פניו של השוטר. "חוששני", סינן, "ששניכם, היהודי ואיש הדואר, עשיתם יד אחת". יוסל נלקח למעצר. הימים חלפו. יוסל נמק בבית הכלא, הכסף לא נמצא, ושום פתרון לא נראה באופק. אשתו, המתייסרת בתוכה, החליטה לעשות מעשה. יום אחד הוציאה את הכסף ממקום המסתור, והחישה את צעדיה לביתו של רב העיר, הגאון רבי ברוך פרנקל-תאומים. מבעד לחלון הציצה אל הבית, השליכה את הצרור פנימה והסתלקה מן המקום. למשמע קול הנפילה נשא רבי ברוך את עיניו והבחין במעטפה שנחתה על הרצפה. הוא בחן את הכתוב על גבה, ואז נחרש מצחו קמטים. שלושים אלף מרקים... זו המעטפה המבוקשת, שבעטייה יושב יוסל במעצר. משהו כאן לא כשר, הבין הרב. הוא שקע בהרהורים. אם ישיב את המעטפה - ייפול החשד עליו ועל הקהילה כולה. הרב יצא מן הבית כדי לשקול בדבר באוויר הפתוח. זמן מה צעד לבדו, חוכך בדעתו כיצד לנהוג, ופתאום שמע קול קורא בשמו. זה היה כומר העיר, שבירכו לשלום. באותו רגע צץ רעיון במוחו של הרב. "אמור לי", פנה אל הכומר, "האם מחוייב אתה לסודיות כלפי מאמיניך שבאים להתוודות לפניך?". "ודאי!", השיב הכומר, "אסור לי לגלות לאיש את סודותיהם". "והאם גם מי שאינם בני דתך יכולים להתוודות לפניך?", הוסיף הרב ושאל. הכומר אישר. "אם כן", המשיך רבי ברוך, "חפץ אני להתוודות לפניך". הכומר לא ידע את נפשו מתדהמה. "הרב, האם אתה... מתלוצץ?". "אני מדבר ברצינות גמורה", השיב רבי ברוך. בתוך זמן קצר ישבו השניים בביתו של הכומר, ורבי ברוך גולל לפניו את סיפורה של המעטפה. "מבקשך אני", אמר לכומר, "שתשיב אתה את המעטפה, ותאמר לפקידי הדואר כי היא ניתנה לך מאת מתוודה, שזהותו חייבת להישמר חסויה". הכומר הסכים. למחרת עבר קול בעיר: מעטפת הכסף הוחזרה! יוסל שוחרר מהכלא ומיהר אל ביתו. שם שמע מפי אשתו את אשר עשתה. "עליך ללכת לרבנו, להודות לו", אמרה לו. רבי ברוך קיבל את יוסל במאור פנים ובירכו ב"ברוך מתיר אסורים". יוסל השפיל את עיניו. "לא, רבי", נקוו דמעות בעיניו, "אינני חף מפשע, אלא אשם בכול. המעטפה הייתה ברשותי. חטאתי ופשעתי". והוא גולל לפני הרב את כל הנעשֶה. לפתע נשמעה דפיקה בדלת. הכומר עמד בפתח. הוא בא להעניק לרבי ברוך את חמש-מאות הזהובים שהובטחו כפרס למשיב האבֵדה. "הכסף אינו מגיע לי", אמר הכומר, "שכן אתה הוא שהחזרת את הכסף". גם רבי ברוך סירב לקבל את הפרס, וטען שהכומר הוא שהשיב את הכסף ליעדו. בסופו של דבר נפל רעיון במוחו. "הנה", הצביע על יוסל, "זה האיש שישב בכלא בגלל המעטפה הזאת, והוא עני מרוד. הבה נעניק לו את הפרס"... הכומר הסכים מיד. יוסל הנבוך הביט כלא מאמין בחמש-מאות הזהובים, ופיו לא חדל מלברך את הרב על החסד הכפול שגמל עמו. חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/ נכתב על ידי מקור המאמר:אקדמיקס - ספריית המאמרים של ישראל http://www.academics.co.il

כל הזכויות שמורות © 2008 ACADEMICS
השימוש באתר בכפוף ל תנאי השימוש ומדיניות הפרטיות. התכנים באתר מופצים תחת רשיון קראייטיב קומונס - ייחוס-איסור יצירות נגזרות 3.0 Unported